תסמונת מרקוס מורוס

לני כהן בן ה-25 מוצא את עצמו לפתע ב...גיהנום.

קשה לומר על הגיהנום שהוא מקום נעים. אבל בואו, למי שגדל על הקלטות של אמנון יצחק - זו יכולה להיות הפתעה כמעט נעימה. לא ממש מטגנים שם אנשים, גם לא חותכים אותם בסכיני קצבים.

נראה לי שעם כל הבעיות לחיות באותו גיהנום, הקושי המרכזי שלני חווה זו הידיעה שהוא הגיע לשם בטעות.

זת'ומרת, אולי בכלל מקרה הוא היה מגיע לגיהנום ולא לגנעדן, אבל הוא בכלל לא היה אמור למות בגיל כל כך צעיר, כשהוא בקושי בן 25.

אמנם לא בטוח שהוא היה תורם הרבה לעולם בשאר שנותיו, אבל לעולם היה הרבה מאוד מה להציע לו. וכל זה נשלל ממנו.

אז האם אוכלים שם? האם אפשר להתאבד? מה לובשים שם? והאם, האם עושים שם את "זה"? אשאיר לגיא אורי לספר לכם את כל הפרטים הטכניים של היקום המקביל שהוא ברא.

מקום שהזכיר לי את 1984 של ג'ורג' אורוול, אל תבקשו ממני הקבלות בפרטים, כי קראתי אותו מזמן, ואני לא ממש זוכר. זו התחושה שקיבלתי.

אולי גם מטריקס יכול לעלות כאן בזיכרון פה ושם.

היה לי ממש כיף להיות בגיהנום יחד עם לני, חבריו ויריביו.

היה חסר לי מעט עומק ברבדים שונים. ציפיתי לפגוש בעולם המתים הנצחי הזה - אנשים שחיו בזמנו של קליגולה למשל, אבל הוותיקים ביותר שמדברים על עולמם היו בתקופתו של מוסוליני.

עד שהזדמנה דמות שמן הסתם הכירה את הדינוזאורים מחוץ לפארק היורה, לא דיברו איתה כלום על חייה בעולם ההוא של אלו שקוראים את ספריו של גיא אורי.

לא סיפרתי לכם בכלל מהי אותה תסמונת שעל שמה נקרא הספר, אני אפילו לא מגלה לכם שיש טוויסטים בסוף, ולא בטוח שכל מה שאתם חושבים במהלך הספר - תחשבו גם בסופו.

יש עוד דברים רבים על הספר שאוכל לכתוב, אבל זה קצת יומרני מצידי לכתוב ספר על הספר, אז אעצור כאן.