למרות שאני נוטה לסלוד מספרי מדע בדיוני בטענה שהמיקוד הוא בעלילה ולא בכתיבה, טושה-גפלה עושה עבודה מעולה. המילים שהוא בוחר בהן, הדימויים, הציניות העדינה וזרם העלילה מהנים מאוד לקריאה, ולא רציתי שהספר ייגמר. משהו בכתיבה הזכיר לי קצת את האסוציאטיביות של עוזי וייל (למשל - "האיש שמחק את העולם").

הכתיבה של טושה-גפלה מלאה ברגש (למרות שרוב הספר כתוב בגוף שלישי), ואי אפשר שלא להרגיש אמפטיה לדמויות גם כשאתה שופט אותן על החלטותיהן הגרועות.

הדבר הנוסף שאהבתי בספר, הוא הקושי שלי לקטלג אותו לז'אנר אחד - המעבר מדרמה למותחן בלשי למדע בדיוני ובחזרה למיקוד באנשים וביחסים ביניהם הצמיד אותי לספר.

הספר לא מאכיל אותך בכפית בכלל. לפעמים טושה-גפלה משתמש במושג שעד כה לא היה בו שימוש בספר ואתה תוהה האם פספסת, רק כדי לגלות שכמה פרקים מאוחר יותר יסבירו מה משמעות המושג. כנ"ל על תיאור עמוק של דמות חדשה בסיפור, כאשר רק בשלב מאוחר יותר הדמות החדשה תיקשר לסיפור.

מה פחות אהבתי בספר?

יש בו רומנטיזציה למוות (אפילו אגיד - מעין זילות למוות) שזה נושא די מטרגר ולכן לא הייתי ממליץ על הספר לקהל צעיר מדי או אנשים שהנושא עלול לגעת להם בנקודות כואבות.

לסיכום - ספרות מקור מד"ב שלא מוותרת על כתיבה איכותית ורגישה. ממליץ מאוד, הספר יישאר אצלי בראש להרבה זמן.