לא כזה סיפור

קודם כל אני חייב בגילוי נאות: ליעקביני הזה יש משהו אישי נגדי.

בפרק היחיד שהוא כותב משהו בנימה רצינית (לגבי ציון עשרה בטבת כיום השואה) הוא כותב בעזות מצח את האמירה הבאה: "...כמו איזה י"ג חשוון אפרורי או כ"ט אייר אנונימי."

זה קצת מעבר לסטטיסטיקה: י"ג חשוון זה היום שהפכתי להיות אב. וכ"ט אייר זה יום ההולדת שלי.

אני במקומכם הייתי לוקח את המילים הבאות שלי בערבון מוגבל.

האמת היא שהבנדיט הזה ניסה גם לשחד אותי. האדמו"ר היחיד שהוזכר בספר, זה דווקא אדמו"ר שיש לי קשר אליו יותר מאדמורי"ם אחרים. אבל אני סוטה מהנושא.

כשהייתי ילד - מאוד אהבתי את ספרי הפיליטונים שהיו לנו בבית ("פנס כחול" של נתן גילרנטר מ"המודיע", ואפרים קישון ב"שמיניות באוויר" שלו).

כשקראתי את עלילות יאיר וביתו, הוא הצליח בכישרונו לבדר את דעתי, ועם כל קשיי התקופה - הוא השרה בי רוח של קלילות נעימה. מצאתי את עצמי נכנס לקריאה טרוד כאזרח ישראלי, ולפתע תופס את עצמי מחייך בשלווה כתושב ממלכת השוקולד הנייטרלית.

היה כיף לקרוא קטע, או כמה קטעים, וליהנות. אבל זה לא היה ספר ש"מכריח אותי" לקרוא אותו מכריכה לכריכה. אין לי לגבי זה אמירה מובהקת, יש בזה יתרון לצד חיסרון, והבוחר יבחר.

בקיצר, זה ממש לא כזה סיפור, יאללה תקראו כבר.