דמיינו ספינה באורך 44 מטר תקועה בשדה קרח ששטחו כ-2.5 מיליון קמ"ר. חלקיק מיקרוסקופי. גרגר אבק. זוהי ה'אנדיורנס' (סיבולת), ספינה איתנה עליה הפליגה משלחת בריטית המונה 28 איש כולל שני רופאים, בעלי מלאכה ויורדי ים מנוסים בראשות ארנסט שקלטון לנקודת יציאה למסע חציית אנטרקטיקה ולא הגיעה ליעדה. לאחר חודשים של לחץ טונות קרח רבות אפסה התקווה וצוותה נאלץ לנטוש טרם תתרסק.

1915. רחוק מאד מלהיות העולם שאנו מכירים היום של חילוץ מוטס ותקשורת יעילה.

ומתחילה הסאגה האמיתית. מסע ארוך ונואש באזור חסר רחמים ויעדם האי פולט, חוף מבטחים, תוך ניווט בעזרת סקסטנט. חלק מהציוד נגרר על ידי מזחלות רתומות לכלבים. את התנאים האכזריים קשה באמת להבין. מזג האוויר מתחלף בין קור נורא לחום עם יתרונותיהם וחסרונותיהם. בקור חודר עצמות קל לנוע על הקרח. בחום נעים יותר אך השלג והקרח נמסים והדשדוש בהם מפרך. שינה מועטה ומקוטעת בשל הצפיפות, שקי השינה והבגדים הרטובים. עשיית הצרכים היא סיוט נוסף. אויב קשה הם רוחות פרא מקפיאות המגיעות למהירות של מעל 100 קמ"ש והודפות לכיוונים שונים את גוש הקרח הענק עליו הם נמצאים חלק מהזמן.

הם נתונים לחסדי הרוח, הזרמים המתעתעים וקרחונים מדי פעם גם אחרי שירדו מהקרח לסירותיהם, מנווטים כמיטב יכולתם.

המזון והשתיה שנפרקו מהספינה טרם טביעתה בנוסף לציד בעלי חיים והמסת שלג וקרח אינם תמיד מספיקים למגר את הרעב והצמא.

פציעות, כאבים, דלקות, שרירים מאומצים עד קצה גבול היכולת. גם לאחר שנחתו על אי שלא היה יעדם מצבם קשה למרות מעין בקתה שהקימו. שהות קצרה בחוץ בסערה הינה קשה במיוחד. אחד מהם איבד שתי שיניים לאחר שעוגן שעף ברוח חזקה הוטח בפניו.

ה-1 לאוגוסט 1916, שנתיים בדיוק מאז עזבה האנדיורנס את לונדון. חודשים לאחר שיצאו שקלטון וכמה אנשי צוות בסירה למסע ארוך הַרֵה סכנה בתקווה לגייס חילוץ לנותרים מאחור, שאין להם דרך לדעת אם יצליחו או לא.

סיפור אמיתי ומדהים על השרדות באחד המקומות הקשים בעולם. אנשים מרקע שונה שהמבוגר ביניהם בן קרוב לשישים נאלצים להתאחד, להיאחז בחיים בשיניים וציפורניים. לשמור איכשהו על השפיות ולתפקד גם בעייפות ושחיקה. יומני חברי המשלחת מביאים פרטים טכניים, תקוות בצד רטינות נגד שקלטון שאין ספק במנהיגותו ונסיונו אך לעתים מקבל החלטות פזיזות ולא סובל גילויי חולשה. "די טיפשי...בהתחשב בכך ששום דבר לא עבד עד עכשיו כמו שציפה" כתב גרינסטריט. המחשה לקושי נכתבת ביומנו של וורסלי המנוסה המשתתף במשלחת החילוץ- "נעשו שקי השינה העשויים עור אייל הצפון למין ערבוביה חלקלקה, מגעילה, סחבתית ללא תקנה".

למרות שיש משהו טכני למדי בכתיבה הספר הפוגמת מעט לטעמי הוא ממחיש את הבלתי אפשרי.

אפשר לראות דמיון לסיפורם האמיתי של ניצולי האנדים ששרדו 70 יום בשבר מטוס בקור נורא, חולי וצפיפות וגם ארגנו משלחת הצלה.

או לסכם בשורה מתוך 'מלך עכברוש'- "אתם סבלתם את הבלתי נסבל ועמדתם בבלתי עמיד".