יומנו של מכשף

הבוקר קמנוווווווווווווווווווווווווו

לעולםםםםםםם אחררררר

מה שהיההההההההההההההההה

כבר לא יהיה יותרררררררררר

וגם אם זה רק שנינו מול כל העולם

אין מצב שנוותר!!!

קיצור, "יומנו של מכשף" של רוני לונדון הרביץ בי נוסטלגיה.

היה בו כל מה שאהבתי מהשמינייה (והילדים מגבעת נפוליאון ושאר הנפלאות של ערוץ הילדים) ומעט דברים לא לאהוב.

בהתחלה זה בא לי כמו קאדר. באמת. פתאום צצה איזו רוני אחת באותם פורומים שאני מסתובב בהם, קשקשה איתי קצת בפרטי, התייעצה פה ושם, ודחפה לי 300 עמודים של ש"ב בזמן שאני תקוע על ה600 עמודים של אבקרומבי ובכלל אמור לעבוד על הספר שלי.

אז אמרתי יאללה נו, ניתן לזה פרק אחד.

ואז עוד פרק.

ועוד אחד.

מפה לשם אני בעמוד 100 ואני מת לדעת מה יהיה בין הדמויות. ממש כמו עם השמיניה! אני בכלל באתי בשביל האקשן של הפנטזיה אבל וואלה אני במתח לראות מי תהיה בת זוג של מי, והאם הדמות של הפרחה תקבל רדמפשן, וגם כאילו, איך הילדים האלו יודעים להתמודד עם טראומות טוב יותר ממבוגרים?! איזה מקסים זה!

זהו. פרקתי את ההייפ. מכאן אני סוקר רציני.

"יומנו של מכשף" מומלץ למי שיזדהו עם ההייפ. למי שאהבו את השמיניה ואת הילדים מגבעת נפוליאון ויעלימו עין פה ושם בשביל לתת לסיפור לעשות את שלו.

תקציריישן –

דברים מוזרים קורים סביב אילון, הבן של פוליטיקאי חשוב בעולם המכשפים.

אבל הוא לא יכול להתמודד עם זה לבד.

אילון מצטרף לחבורה של ילדים מבית הספר, בנים-בנות כזה, ורק ביחד הם יכולים לרדת לשורש הבלאגן. וואלה, יש להם סיכוי. אבל החלק הקשה באמת הוא לרדת לשורש הבלאגן האישי שלהם. לכל אחד ואחת יש סוד. בכל אחד ואחת יש משהו דפוק, אבל גם משהו לאהוב.

"תסתכלללללל מסביבך

אין אחד שהוא לא מיוחד........

כי העולם שבחוץ,

הוא לא רק חבר!

רע לאחד,

זה טוב לאחר!

קורה שחלום מתערבב במציאות

וגם אם קרה שעשית טעות

אחרי השפללללל

תבוא הגאות"

(סליחה, הנוסטלגיה חזקה ממני)

3 נקודות של הייפ

1) רגעים חזקים שמשקפים בעיות במציאות. חלקם עם הקסם. ובשביל זה אני קורא פנטזיה  אני ממש אוהב כשהקסם משמש בשביל לספר מחדש דברים שאני מכיר במציאות.

יש בספר מקרה של אלימות מינית (לא אונס) והוא מרגיש ממש אמיתי. הרגיש לי שעשה צדק לחוויה. לאיך שזה יכול לקרות לכל אחת, ואיזה קשה זה להלחם בשביל להגן על עצמך וכו'

יש בספר מקרה של אלימות בבית בין הורים, וגם הוא מרגיש ממש אמיתי.

יש שלב שבו כל דמות מתמודדת עם הפחדים של עצמה, וכל אחד מהם הרגיש כל כך מדויק, כל כך קל להזדהות. ושוב, זה השתלב עם הקסם ועבד לי מצוין.

למי שאוהבים להשוות את 'יומנו של מכשף' להארי פוטר, חשוב לי להגיד שהקטע הזה של הפחדים כאן עבד לי הרבה יותר טוב מהבוגארט.

קיצור, אם ספר היה נשפט רק לפי החלקים החזקים שלו, אז 10/10.

2) האווירה של ילדים שמצילים את העולם.

לאורך כל הספר יש רמיזות לפעילות עוינת שמתבשלת מאחורי הקלעים. המבוגרים בספר לא כלכך שמים לב, אבל הילדים כן.

בתהליך הסקת מסקנות שדי זרם לי, הם מחברים נקודות ומבינים שמשהו גדול קורה כאן, הרבה יותר גדול מהדרמות של התיכון שלהם.

מלחמה, כנראה.

זה היה מוקד הנוסטלגיה הכי חזק בשבילי. זה אמנם לא הכי הגיוני בעולם, אבל גאד, איזה מקסים זה באווטאר, ובילדים מגבעת נפוליאון, ובהארי פוטר, כשילדים מבינים דברים וחוקרים ונלחמים בזמן שהמבוגרים שאננים. אני מת על זה.

3) אורך פרקים קצר ועימוד למופת.

כאילו, חבל לי לחפור על זה. פשוט תדמיינו שכל פרק לוקח גג 5 דקות לקרוא, ושהעימוד של הספר הוא ללא דופי. אפשר לקשקש בתגובות על מה הופך אותו לכזה.

********

למרות זאת, יש לי דברי ביקורת.

למי שחשבו "אורי אתה משוחד אתם חברים איפה הגילוי הנאות" וזה.

וואלה לא מכיר את רוני חחח. היא הורידה את הספר שלי בחינם לפני שנתיים, לא קראה אותו, והיא צצה לאחרונה להתייעץ איתי בצ'אט על רעיונות לשיווק.

ואז היא דחפה לי את הספר שלה באיזה כנס. וזהו. זאת כל ההכרות שלנו.

אז שני דברי ביקורת:

1) מונוטוניות רגעית.

תאכלס זה משהו שהרבה ספרים חוטאים בו. מכירים את זה שפתאום יש 100 עמודים שהם רק קרב? ואז 100 עמודים שהם רק דיבורים?

מחילה, אבל אני מעדיף לקרוא פרק אחד כזה ואז פרק אחד כזה.

אז החלק של הפחדים שהזכרתי קודם... כל הפחדים מגיעים במכה. וקראתי את זה במכה (כי הייתי במתח להמשך העלילה) וזה יצא קצת מתיש.

2) הפרוזה.

הספר קריא בטירוף. אחת הקריאות הכי מהירות בחיים שלי.

אבל אחד הדברים שהופכים ספר למהיר כלכך, בשבילי ספציפית, זה כשאין לי על מה להתעכב בפרוזה. לא לטובה ולא לרעה.

זה בדיוק מה שהיה כאן.

הפרוזה לא יפה במיוחד כמו אצל אבקרומבי, והיא לא גרועה במיוחד, היא כזה... פושטית.

מזכירה לי את הפרוזה של סנדרסון. למי שלא שמעו – סנדרסון נוהג להמליץ לסופרים צעירים להימנע מעריכה פר משפט. וככה גם הוא עושה, לפחות בדרך כלל. כותב בלי לנסות להפיק מכל משפט את המירב, העיקר שיהיה קריא.

ו "יומנו של מכשף" אכן קריא. כל פרק נטרף ברגע, אין שום פסקה שמתארכת יתר על המידה, אבל פשוט שום דבר שם לא יפהפה במיוחד.

(יש עוד מה להגיד על הפרוזה אבל זה יישאר לפוסט אחר שבינתיים הוא בגדר הפתעה)

עכשיו אני בבלבלות. כי כאילו, הפרוזה לא משהו, אבל זה כן קריא. ואז נשאלת השאלה, האם פרוזה נועדה להיות קריאה? או יפה? מה אם זה סותר לפעמים?

שאלות שאין להן באמת תשובות חחח

3) אין הרבה קרבות. הרגיש לי קצת חסר. אבל הקרבות שכן היו, עבדו לי. אז כזה... ביקורת, אבל עם סייג.

קיצווווור, ממליץ מאוד לחובבי פנטזיה שרוצים להרים לסופרת עצמאית. רוני היא אחת משלנו. ואם עוד לא יצא לכם לתת הזדמנות לסופר עצמאי, שזה כזה... הפיצרייה השכונתית של עולם הספרים, אז שווה להתחיל מ "יומנו של מכשף".

אפשר לקנות ישירות מ Roni London

היא גרה בב"ש, כל היום לוחצת ריפרש בynet. בדוק היא תשמח להתעסק בהזמנות במקום באזעקות 

#ספריםאינדי

מימ בנוהל - עשיתי קסטינג לדמויות חחחחח.

ואני שומע את השירי פתיחה בלופים