מתיר אסורים

קראתי את ״מתיר אסורים״, רב המכר החדש והמדובר, ואני רוצה להתחיל דווקא בווידוי אישי שלא קשור ישירות לספר.

במלחמה שירתתי יותר מ-200 ימים במפקדה של אוגדה 98 במהלך התקופה הזאת שמעתי לא מעט כעס, תסכול וביקורת קשה על יחידת השו״ן ועל חלק מההתנהלות שלה . גם לי היו שאלות, וגם אצלי חלק מהביקורת עדיין קיימת.

אבל אחרי שקראתי את הספר, אני מרגיש שלראשונה הצלחתי להבין באמת משהו ממה שעבר על האנשים שהיו שם. את הכאוס, את האחריות הבלתי אפשרית, את המחיר הנפשי, את הדילמות, את הפער בין מה שרואים מבחוץ לבין מה שמתרחש מבפנים. הספר לא מוחק ביקורת ולא מבקש מאף אחד לשכוח שאלות קשות, אבל הוא כן מאפשר לראות את האנשים שמאחורי המערכת - ולהעריך הרבה יותר את פועלם, את הכוונות, את המחויבות ואת העומס העצום שהם נשאו על הכתפיים.

וברמת הספר עצמו - הנאה צרופה.

״מתיר אסורים״ כתוב היטב, מותח, שוטף, אופטימי, שנון וכיפי לקריאה, גם כשהוא עוסק באחד הנושאים הכבדים והכואבים ביותר שאפשר לדמיין. יש בו קצב, רגש, הומור, אנושיות, ובעיקר יכולת נדירה להחזיק מורכבות בלי להפוך אותה לכבדה מדי.

זה ספר שממשיכים לחשוב עליו. יצאתי ממנו עם הרבה יותר הבנה, הערכה ומחשבות שילוו אותי עוד הרבה קדימה.