שישיית אטלס

זה לא עומד להיות קל. במיוחד כשכל מה שאמרתי כשסיימתי את הספר היה - "מה זה הקשקוש הזה?!?!?!?!"

עלילה? שישה בני נוער נאספים אל סוג של מוסד כלשהו.

המטרה? להגן על אותו המוסד.

הכלים? לכו תלמדו לבד ועזבו אותנו, אנחנו לא בהארי פוטר פה.

הדרך? פילוסופיה בשקל משולבת עם המון פיזיקה, תיאוריות מעייפות, בלבולי ביצים, גלגולי עיניים, תיעוב של כ-ל הדמויות (חוץ מניקו דה ורונה כפרעליו) והעובדה שהכימיה בין הדמויות פשוט...... מביכה.

אין שום סיבה שבעולם להכניס שישה בני נוער למקום אחד ולא לתת לזה עולם כלשהו. אין אפילו מבוגרים או דמויות נוספות. זה הם, החבר הקנאי והמעצבן של ליבי, והשני דמויות האלה שקשורות לניקו אבל הן לא באמת קיימות. והאובססיה הבלתי ייאמן של פאריסה (שבשלב כלשהו אני קראתי לה פשוט ארס) לדבר אחד – מין. מין, ועוד קצת מין. כי זה כל מה שמעניין אותה.

ואז מתחילים לגלות דברים על הדמויות. הבעיה שהפילוסופיות בשנקל בולעות את הדברים האלה. הדמויות משוחחות זו עם זו ויש המון שיחות לא מעניינות. קאלום וטריסטן מתנהגים כמו זוג נרגנים שיושבים לשתות. ליבי וניקו הם ה"אויבים לאוהבים" שע-ברית מתעקשת להדביק כתגית אבל תנחשו מה, זה אפילו לא מתקיים. ריינה היא ממש לא מלכה. שילובי הספרדית ללא תרגום של המתרגמת הם.... מעייפים עוד יותר. מילא אני, אני יכול לתרגם לעצמי כי אני יודע ספרדית קצת, אבל מה עם אנשים אחרים שלא יודעים?

ורק ניקו הוא אחלה. ביחס לעצמו. אני אישאר עם זיכרון התיאור שלו מתרוצץ באחוזה המטופשת הזו בלי חולצה. ועם זה אני אישאר.

וכשסיימתי לקרוא את הספר כולל הסוף שאלתי את עצמי – מה לעזאזל. בקלות הספר הגרוע ביותר ל2025, ורק התחלנו את השנה.

טריגרים: מוות, אלימות קלה, קללות, מיניות מתפרצת, התאבדות, נטישה הורית, ניסיון רצח/רצח.