ביקורת ספר
“מתיר אסורים” הוא ספר שצריך לקרוא - דווקא עכשיו.
פעלתי רבות למען החטופים. הייתי חלק מהמטה, הגעתי כמעט כל שבוע לכיכר, חייתי את המאבק הזה מקרוב - רגשית, ציבורית ואנושית.
חשבתי שאני מבינה את המורכבות. חשבתי שאני יודעת כמה זה קשה.
אחרי שקראתי את “מתיר אסורים” הרגשתי שאני מבינה באמת עוד שכבה שלמה - חשובה ומשמעותית - של הסיפור.
הספר קולח, קריא ומרתק וכוחו בכך שיצליח למשוך כל קורא מן השורה שאוהב ספרי מתח.
עם זאת, השפה המיוחדת של הספר מצליחה לדייק משהו שקשה מאוד להסביר מבחוץ: את הכאוס. את חוסר הוודאות הנורא. את הדילמות והמחירים שעמדו בפני מי שפעלו בתוך היחידה ובתוך המערכת. הספר לא בא להגיד שצד אחד צדק וצד אחר טעה. להפך - הוא מצליח להראות עד כמה המציאות הייתה מורכבת, עד כמה כל החלטה נשאה מחיר, ועד כמה כחברה שילמנו מחירים כבדים בכל כיוון שאליו הסתכלנו.
וזה בעיניי הכוח הגדול שלו ומה שהופך אותו ליצירת מופת. הוא לא מבקש מאיתנו להרגיש עוד פעם את מה שכבר הרגשנו (ושאני לפחות מנסה קצת ״להתרחק״ ממנו). הוא מבקש מאיתנו לחשוב. להבין. לשאול שאלות קשות שיתכן ונמנענו מלשאול בזמן אמת כשהתותחים רועמים.
הכי קל עכשיו להמשיך הלאה. להגיד שהחטופים חזרו, שהסיפור נגמר, שאפשר לנשום. אבל דווקא עכשיו, כשהכאב קצת פחות משתק, יש לנו אחריות לדבר על הדברים האלה באמת. בלי סיסמאות, בלי צדקנות, בלי לברוח מהמורכבות.
“מתיר אסורים” הוא לא רק ספר חשוב על מה שהיה. הוא הזמנה לשיחה שאנחנו כחברה חייבים לקיים עכשיו - לפני שנשכח, לפני שנשטח את הסיפור, ולפני שנאבד את ההזדמנות להבין מה עברנו ומה אנחנו חייבים לתקן.
זה משפט שאני כותבת לעיתים נדירות אבל כשמגיע, מגיע - מדובר בקריאת חובה.