אם אלה אנחנו

טריגרים בנוהל: נשיקות, קצת מין, אין סצינות מיטה מפורטות, קללות, הומופוביה (בקטע קצר באוטובוס.)

לכל אחד יש את הספר שהוא רוצה להתחתן אתו מכל מיני סיבות. פעם זה היה בסטיאן ואטרו של "הסיפור שאינו נגמר" (ובמיוחד כשהגענו לקטע עצוב בסיפור. הסוס. מי שקרא – יודע על מה מדובר.) והיום – אלה ארתור ובן.

על רגל אחת: פגישה אקראית של שני בני נוער אקראיים עם קופסת דואר למשלוח שלא נשלחת, עניבת נקניקייה בתור פרט זיהוי אקראי, קרייגלייסט, דילן שהוא פשוט דילן, ובערך 8 ציטוטים שהכנסתי למייל שלי. פשוט כי הספר הזה כל כך הולוסום שהוא כל כך מדהים שהוא כל כך אדיר שהוא כל כך מהמם שהוא כל שם תואר ועצם שתרצו. פשוט לא אכפת לי. הוא פשוט עשה לי את החודש ויש סיכוי טוב שהוא עקף את משחקי הירושה. טוב, בסדר, הסיפור זה על שני בני נוער שנפגשים, מתלהבים זה מזה, שוכחים להחליף פרטים, ועל איך היקום איחד ביניהם, ולמה לעזאזל זה יהיה רומן קיץ קצר (תשובה: כי ארתור עוזב בסוף הקיץ.)

״דילן הוא בחור טוב. לא אכפת לו שאני אוהב בנים ולי לא אכפת שהוא אוהב בנות. אז אני רוצה להודות לאלפבית על סיפור החברות הגברי הזה — אלפבית, אין עליך!״

במשפט אחד בן מתאר את מערכת היחסים המיוחדת שלו עם דילן. בן גיי. דילן הטרו. ואיכשהו מערכת היחסים שלהם עובדת בצורה מדהימה. גם אם דילן מתנהג כמו דילן. גם אם דילן חסר טאקט. גם אם דילן הוא פשוט האח הקטן המעצבן הזה שרוצים לבעוט בו אבל הוא פשוט מדהים בתובנות ובהתנהגות וביחס המדהים שלו. ודילן הוא כל כך הזוי, מצחיק, מבריק, וחסר טאקט. הבן הדוד המביך הזה באירועים המשפחתיים שאי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו. בדיוק כזה דילן. מה שמיוחד במערכת היחסים הזו היא העובדה שדילן לא לוקח את בן ברצינות ובן לא לוקח את דילן ברצינות. הם מתנהגים כמו אחים לכל דבר. הם פשוט הם.

"התמזמזתם מאחורי תיבת דואר," אומרת נמראטה. "אֶהה, לא." "בתוך תיבת דואר," מציעה ג'ולייט. "לא. לא היו מזמוזים. אבל יש לו אקס." "אה, אז הוא גיי." "או שהוא בּי או פּאן או משהו. והוא פנוי, אלא אם כן הוא כזה שמוצא ריבאונד ממש מהר. בנים בניו יורק מוצאים ריבאונד מהר?"״

שתי דמויות משנה שלא מספיק מופיעות בספר הן נמארטה וג'ולייט, הבוסיות של ארתור במקום העבודה הזמני שלו לקיץ. הן מגיעות למסקנה מהר מאוד והן מאוד חביבות ומקסימות. פלוס – אחת מהן אייסית בי רומנטית שזה די נחמד. פלוס – יש פה מעט מאוד מהן אבל הן מאוד מצחיקות ומבריקות בזמן המסך הקטן שהן מופיעות. והן שואלות שאלות מהר ולא נותנות לארתור שום סיכוי. פשוט שום סיכוי.

"אנחנו לא חייבים ללכת." דילן חוטף את הטלפון ומסתכל על הקבוצה. "וואו. סמנתה מבזבזת את הזמן שלה בבית הקפה העלוב הזה. היא יכולה להיות הרמיוני של השלישייה שלנו. אני לוקח את הארי." "אבל זה אומר שאני רון." "החיים קשים." "רון זוכה בהרמיוני בסוף."

מי שלא קרא הארי פוטר אי פעם – הספוילר הגדול ביותר נחשף הרגע. סורי לא סורי. רואים שאלברטלי וסילברה לא מהססים ושולפים ניים דרופינג של כמעט כל דבר אפשרי – החל מהארי פוטר וכלה במחזה המילטון שגם משחק תפקיד גדול. אני אשאיר לכם לקרוא ולמצוא את האיזכורים לסדרות, סרטים, והצגות. ויש לא מעט כאלה בספר הזה. וכל אחד ואחד מהם קורע מצחוק.

מבחינת הדמויות הבוגרות של הספר – יש לנו את ההורים החמודים של בן שהם פוארטו ריקנים גאים במיוחד (וכך גם בן עצמו) והמורשת הזו מוצגת בצורה יפה בספר. יש גם את ההורים של ארתור שגם הם נחמדים אבל נוטים לריב זה עם זה וארתור חושב שהם בדרך להתגרש כל הספר עד שמתברר שזה לא ממש הולך לקרות.

מבחינת דמויות המשנה – לא תמיד הורגש נוכחותם של איתן וג'סי, והאמת שלגמרי הספיק לי דילן וסמנתה החברה שלו. וכמובן בן וארתור. בחייכם, עם הציטוט הזה אני חושב שהבהרתי את העמדה שלי בעניין שני אלה:

"אלוהים, ארתור." הוא מנשק אותי. "טֶה קיֶירוֹ. אֶסטוֹי אֶנאמוֹרָדוֹ. אתה אפילו לא יודע." ואני לא מדבר מילה בספרדית, אבל כשאני מסתכל על הפנים שלו, אני מבין.״

טה קיירו = אני אוהב. אסטוי אנאמורדו = אני מאוהב. אז בספרדית המקולקלת שלי – אסטוי אנאמוארדו אן אסטה ליברו (אני מאוהב בספר הזה.)

וכן, יש לי דבר אחד חיובי לומר - לשם שינוי, אדם סילברה הפסיק לכתוב על מוות. וזה מאוד נחמד. אבל אחרית הדבר משאיר מקום לעוד דברים והוא לא בהכרח הורס, אבל גם לא בהכרח האפי אנד. וזה.... עדיף שנשאיר ככה.

בסוף הספר ישנו ריאיון שנעשה עם סילברה, אלברטלי ודיוויד אחד שבמהלכו הם מספרים על תהליכי הכתיבה ועל כך שהם נהנו לכתוב את דילן (כאילו, אולי הדמות המשנית הכי טובה בעולם.) ויש עמודים בשחור לבן בהם מראים תמונות שלהם מכל מיני השקות ומקומות שקשורים לאירועים שקרו בספר. בנוסף ינשו נספח נוסף של שמות השירים שמוזכרים בספר אשר תורגם בצורה מופלאה על ידי גיא הרלינג הנהדר.

בדקתי, ויש ספר המשך שיצא ב2021. אז אני קורא מכאן בקול נרגש – אנא, כתר, תתרגמו אותו ותגרמו לי אושר עילאי.