את שני הספרים הראשונים קראתי בשקיקה ובמעורבות רגשית מלאה. חשתי כי אני צועדת יד ביד עם הדמויות: הבנתי את מניעיהן, התרגשתי, התאהבתי, התאכזבתי, נפגעתי והופתעתי. העלילה נבנתה באופן מדורג ומדויק, הסודות נחשפו במינון נכון, והשאלות המהותיות קיבלו מענה מספק ואף מספק רגשית. זה היה תהליך קריאה משמעותי, כזה שמותיר חותם.

דווקא משום כך, האכזבה מן הספר השלישי הייתה כה בולטת. גילוי העובדה שטרם הוקלט לגרסת אודיו תסכל אותי מאוד. ובכל זאת, מתוך מחויבות לסדרה, מצאתי את עצמי עושה דרכי לספרייה העירונית (זה יחד עם הבחירה שלא לרכוש רק את הספר האחרון בטרילוגיה כספר פיסי... כל אחת והשריטות שלה..). לאחר שני פרקים בלבד, להפתעתי, נולדה גרסת האודיו והזדמנות זו אפשרה לי להמשיך.

למען האמת, אילולא הייתה זו גרסה קולית (נהדרת עי שרית שחף!) שמלווה נסיעות, בישולים וניקיונות- ספק אם הייתי מצליחה לעבור את מחסום החפירה. גם כך, ההתקדמות עד לסיום הייתה מאומצת. מעבר לפירוט היתר ולעיסוק האינסופי ב"איך" וב"למה" ברזולוציות גבוהות מידי, רוב הספר מאורגן סביב קפיצות תכופות בין זמנים- קדימה ואחורה. מבנה סיפורי שאין בו תרומה להבנה עמוקה יותר, אלא מייצר עומס קוגניטיבי, פוגע ברצף הקריאה ומעצים את תחושת המיותרות. את הגילויים הדרמטיים ניתן היה לדחוס לפרק נוסף בספר השני ולחתום שם את הסדרה בעוצמה ובדיוק.

סיימתי את הספר השלישי בתחושת מיצוי ואף תשישות. הוא לא הוסיף רובד חדש לדמויות או לעלילה, ולא העמיק את החוויה שכבר הושלמה. בעיניי, הוא היה איטי ומיותר. סליחה.