אדום, לבן וכחול מלכותי

"שני אנשים שעושים יחד טעות נהדרת, כבירה, שאינה ניתנת לעצירה."

הלוואי שאת הטעות הזו הייתה אפשר לעצור כבר מההתחלה. הלוואי.

אבל הבה רגע נסכם את העלילה בפסקה: אלכס הוא הבן של נשיאת ארה"ב ביקום מקביל בו אמו נבחרת ולא ביידן. הוא שונא כבר שנים את הנסיך הנרי מויילס. תקרית דיפלומטית הנוגעת לעוגה מאלצת את השניים למזער נזקים ולפגוש זה את זה לצרכי דיפלומטיה. אלא שאז אלכס; מתאהב בהנרי, וזה האחרון כמובן מתאהב בו.

אולי זה נשמע קצת לא מפתה וקר, אבל זה מה שאני יכול להגיד על הספר הזה. ההגדרה הרשמית שלו הוא YA אבל תאמינו לי, הספר הזה ממש דומה ל"הביצה שהתחפשה". איך זה קורה? ברגע שהספר עובר ישר למחוזות המבוגרים והופך לספר אירוטי לכל דבר. אז כן, כאן אני כבר עונה לכם על עניין הטריגרים – זה לא ספר נקי. יש בו יחסי מין, ויש בו קללות. לא מאמינים? עוד רגע אביא דוגמא.

בעיית האמינות

העולם הפנטזיונרי שבנתה מקוויסטון הוא עולם הזוי ומאוד לא אמין. בשנייה וחצי ההורים, האחים, המלך, האם, והשומרת טף מאמינים שאתם גייז ומקבלים אותכם. גם מערכת היחסים של הנרי ואלכס סובלת משתי בעיות עיקריות: עיקר הקשר הרומנטי שלהם מועבר במיטה. הבעיה השנייה היא שאני לא האמנתי לאף אחד מהם שהם אוהבים אחד את השני.

אמצעי מניעה, הלו?

ואם כבר מקוויסטון מכניסה את הדמויות שלה למיטה, היא לא טורחת לחשוב על חינוך לבני נוער (הרי זה ספר מוגדר לya, לא? אז.... המטרה פוספסה.) ובמקום זה נותנת לאלכס והנרי לשכב בכל מקום ובכל פוזיציה אפשרית מבלי לחשוב על זיבה. כלמידיה. איידס. משהו מכל זה. מזל רק שזה ספר.

דמויות המשנה

מה אני אגיד, דמויות המשנה הן ריקות, חסרות פואנטה, חסרות נשמה, והן שם רק כדי לתמוך בזוג הראשי ולהגיד שהם מאוהבים זה בזה. אה, וברגעים הקומיים בהם המאבטחת מוצאת את הזוג המלכותי עירום וצורחת את נשמתה מרוב זעם. בין לבין נשמעות הערות ציניות ושובבות, תיאורי מסיבות של אלכס, הנרי, וחבורת בני נוער שכל הקשר ביניהם לבין עצמם הוא מקרי בהחלט, ויש קלישאה מהלכת של ההומו הנצחי בדמותו של פז, חברו הטוב של הנרי. בואו אדייק את זה – הן פלקט. אבל זאהרה המאבטחת לגמרי גנבה את ההצגה בסצנות שלה, וגם ביאטריס, אחותו של הנרי, גונבת את ההצגה כאן. חבל שההצגה נגנבת מהזוג הראשי וכל מה שיש לי בראש זה בעיקר סצנות הסקס.

ואולי לא הכול כזה גרוע?

לאורך הספר יש התכתבויות של אלכס והנרי שמשלבים בתוכם מכתבים רומנטיים של מפורסמים מתים אל אהוביהם שמעולם לא מימשו את אהבתם. גם יש להם שיחות טלפון ליליות, אבל זה החזיק בדיוק עד אחרי הקטע עם התרנגול ההודו ואז... זה היה בהחלט חמוד ונחמד. ולמרבה הצער, זה החלק הבאמת היותר נחמד בספר הזה. זה, ותרנגול ההודו. זהו.

לסיכום..

....האנחה שדפקתי אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הזה. הוא סובל מכל הבעיות הלא נכונות, השיווק הלא נכון (העטיפה הורודה והתמימה שמלווה את הספר – בהחלט לא הכין אותי לזה שזה ספר אירוטי. תראו, אין לי בעיה עם ספרים אירוטיים. הבעיה היא שזה פשוט לא היה בשום מקום ולא הוזהרתי מראש.), כתיבה רדודה, דמויות פלקט שלא באמת זוכרים מהם כלום. הבטחתי ציטוט, נכון? אז תראו.

"דיאז, חתיכת חרא קטן ומשוגע, רומנטיקן חסר תקנה," אמר קולה של נשיאת ארצות הברית, שנשמע עמום בגלל המזרן. "כדאי לך מאוד שזה יהיה לתמיד. שמור על עצמך."

אני לא אתחיל לדבר על הבעיה שבמשפט הזה. בעצם אני כן. דבר ראשון, קולה של נשיאת ארצות הברית מדברת אל הבן שלה ופונה אליו בשם "דיאז" – שם המשפחה שלו. היא מצטיירת כדמות חביבה ונחמדה אבל היא לא מאוד רגשנית ונראה שהסופרת אילצה אותה להיות גיי פרינדלי או משהו. האזכור של המזרן אומר לנו כבר איפה אלכס והנרי מבלים. ו"כדאי לך שזה יהיה לתמיד" – הכוונה היא לזה שאלכס החליט שהנרי הוא הבן זוג שלו לנצח נצחים.

... והם רק בני 20. זה כל כך אירוני.

ספרות הלהט"ב פורחת לאחרונה עם כל כך הרבה ספרים וזו ברכה מהשמיים. ועוד צפויים להגיע עוד כמה ספרים בהמשך השנה. ההמלצה שלי אליכם – אפשר לוותר על הספר הזה. אני קצת הייתי אופטימי עם הספר הזה אבל הוא פשוט לא עשה צדק עם הקוראים ולא התגבר על הבעיות שלו – אמינות, עלילה הגיונית, חוסר היגיון בסיסי לגבי ענייני מיטה, דמויות פלקט, ובעיקר – הרגשה שרימו אותי בספר הזה. במקום לקבל ספר חמוד ונעימי שבהם לכל היותר יש נשיקות וחיבוקים – קיבלנו קצת יותר מדי. וזה בא על חשבון דברים אחרים.