בין לבין

טריגרים: הומופוביה, שמנופוביה, התעללות

רוב הסקירה הזו תהיה גם עליי – כי היה לי קושי להפריד את עצמי מהספר עצמו – עד כדי כך שהבטחתי לעצמי שהספר הזה נשאר אצלי בספרייה.

"אימא, את מתביישת בי?" (ע' 157) שואל אביאל את אמו, וזו שאלה שכל אדם עם מוגבלות ישאל את עצמו לפחות פעם אחת בחייו. שאלה שגם אני שאלתי את עצמי אבל על ההורה האחר – אבא שלי. אבל רגע, לפני שניכנס לזה, טיפה מידע על הספר ברשותכם.

מדובר ברומן גרפי שכתב וצייר אל-עד כהן לצד תום דניאלי, הילה וקארט ודנה אווה פטרוב. הרומן הגרפי מגולל את סיפורו של אבי-אל, צעיר מתבגר שמנסה להסתדר בעולם הזה כמו כל מתבגר אחר. אלא שהמתבגר הזה חי בעולם של שקט רוב הזמן. הוא חירש. הוא שונא את בית הספר, שונא את המורה נחמה (עוד נחזור אליה. היא גרמה לי להתחלחל עמוקות ולא לטובה.) ולא מתחבר אפילו למשפחה הגרעינית שלו – שני אחיו ואביו. היחידה שמצליחה לדבר אתו היא אימו. יום אחד מגיע לבית הספר תלמיד חדש והוא נאלץ לשבת ליד אבי-אל. בנוסף, שכן חדש עובר לגור ליד אבי-אל, ולאבי-אל יש רגשות אל תמר, המקובלת של השכבה.

זהו, עד פה העלילה. ההתנהגות של אבי-אל הגיונית לי מאוד, התיעוב שלו את מכשירי השמיעה הגיונית לי מאוד (כמי שהיו לו שני מכשירים, אחד מהם לא הועיל לו אז הוא הפסיק לשים אותו, והשני עזר לו מאוד.) והזדהיתי עם הדמות הראשית. העלילה ממוקמת בסוף שנות ה70, אז יש כמה דברים מעניינים להתייחס אליהם – החל מאזכור הסדרה שושלת המיתולוגית (יש לזה משמעות עלילתית). איך אבי-אל הגדיר את העולם שלו בלי המכשירים? כמו להיכנס למים וזהו, שקט.

וידוי קטן – גם אני נוהג להוציא את המכשירים בסוף היום או בסופי השבוע. לא רואה טעם לשמוע ולהיבהל כל פעם מחדש מצלילים מעצבנים כמו רוח מייללת או סירנות של אמבולנסים. אלה קולות שבכנות, לא ממש בא לי עליהם. אבל באמת שקל להבין מה קורה בעולם שלו כשהמשפחה השומעת שלו מדברת על דברים ואבי-אל מודר מהשיחות. רוב הזמן אני מתעסק בטלפון שלי, גולש ומדבר בווצאפ עם חברים שלי, וככה אני מתעלם מהשיחות האלה. לאבי-אל לא היה את זה כי כמו שזכור לנו, העלילה היא סוף השבעים- וכך רואים באחד הריבועים את עופר, אחיו הגדול של אבי-אל, מדבר בטלפון קווי עם החוטים המסתלסלים שעות.

הדברים הקטנים והמורכבים שעושים את הדמויות המשניות מורכבות ובפרט דמותה הנהדרת של תמר שמורדת במשבצת "המקובלת" רק כדי לצאת מהמשבצת הזו – זו הייתה התפתחות מאוד לא צפויה ומאוד משמחת. הזכיר לי בעצם את עצמי עם המקובלים של הכיתה שבאמת עזרו לי באמת ותמים. אני עד היום הזה זוכר את עצמי עם חברים שעוזרים לי לעמוד יחף באמצע איזה נחל. הייתי שם את זה פה אבל הפרטיות של החברים שלי של פעם חשובה אז היא לא פה. אבל היא כן באלבומים שלי.

וחזרה לספר – היו דברים שהזדהיתי עם אבי-אל, והיו דברים שלא. כל הקטע ב"שמע" בתל אביב פשוט לא מוכר לי כי אימא שלי עשתה איתי החלטה הפוכה לחלוטין – והתעקשה שכן אלמד לקרוא שפתיים ולדבר. בהקשר לזה, אבי-אל מתאר את הקושי שלו להגות את האות ר'. משהו שרק בשנה האחרונה למדתי לעשות את זה אחרי ניתוח שתל שעברתי (וכן, אני מודה, גם את השתל אני לא שם יותר מדי. זה נטו עצלנות.) ואבי-אל לא מזהה את ז' במילה להבריז וכ'ו. אלה אותיות קשות לחירשים וכבדי שמיעה, ואלו האותיות שקשה לנו להגות: ס', ז', מ', ש', א' ובטח שכחתי משהו בדרך. אלה אותיות שאני שונא. אבל את האות ר' אני הכי שונא באופן אישי כי צריך לעשות גרגור בגרון עם מים וזה.....לא עובד.

אבי-אל מתמודד במהלך הספר גם עם השאלה של ההומוסקסואליות. העניין הזה לא נפתר בספר עצמו אלא אולי נרמז ואולי לא. הוא לא יוצא מהארון ולא מתפתח מהבחינה הזו. מבחינתי העניין הזה לבדו דורש ספר המשך כדי להמשיך, ולאו דווקא כי אני חלק מהקהילה, אלא דווקא כי חשוב לי שתדעו – יש אנשים עם מוגבלויות שגם הם חלק מהקהילה והם נחבאים אל הכלים. אני אחד מהם. הקושי העיקרי שלי זה להכיר אנשים, והקושי העוד יותר עיקרי שלי היא שנוסף למגבלת השמיעה שלי – אני גם נכה פיזית. אז.....כן. מתנה, מה אני אגיד.

והבטחתי פסקה על המורה נחמה. המורה נחמה היא דמות מזעזעת. לא אחת היא עוררה לי את רמת האיכסה. וכשכתבתי את הטריגר של ההתעללות – זה היה בגללה. לא לגיטימי בעיניי לזרוק גיר על תלמיד לא משנה מה, ולא לגיטימי בעיניי להתעקש להכריח את אבי-אל להקשיב לשיעור ולפסול לו עבודות בגלל שהן לא התאימו בהכרח למה שהיא דרשה, והחשיבה שלה שהוא יתאים יותר לבית ספר לחירשים כי "יש לה יותר ניסיון". אם נתעלם לרגע מהעובדה שהספר ממוקם בשנות השבעים ומשהו, מורה כזאת עם אפס סובלנות לאנשים שאינם תואמים את העולם הרגיל – היא מורה שכשלה בתפקידה כמורה, והיא צריכה לעשות עם עצמה חשבון.

ולשאלתכם, לא. אימא שלי מעולם לא התביישה בי. יש לי אמונה שהיא התגאתה בי עד הסוף המר שלה ב2004 כשהלכה לעולמה. בעוד שבועיים, ב9.2, ימלאו לה עשרים שנה למותה. ויש לי אמונה שהיא גאה בי על ההתפתחות האישית שעשיתי ועל הדברים הרבים שעברתי בשנה האחרונה. אם כבר, השאלה הוא לגבי אבא שלי. אבל ברור לי שגם לאבא שלי יש נקודות שהוא גאה בי – גם אם הוא מבין שלעולם לא אינשא לאישה.

אם תרצו, הספר "בין לבין" הוא אשנב והצצה לעולם שבו חירשים ושומעים מנסים להסתדר זה עם זה. אנחנו תמיד נמצאים בין לבין. הסוף קצת פתוח אבל יש בי אופטימיות שאבי-אל זכה לסוף טוב. כי אני מוכרח לקבל קצת האפי אנד, בייחוד בזמנים קשים כאלה.