ילדה שבורה

טריגרים: וואו, יהיה פה הרבה טריגרים. התעללות במשפחה, מערכת יחסים רעילה, ניסיונות התאבדות, תיאורים של חיתוך עור, סקס פייד אאוט, קללות, סמים, אלכוהול.

״אני סתם בחורה מחורבנת באוברול ובחולצה מלוכלכת. פרצוף של פרנקנשטיין בגוף של פרנקנשטיין, אז למי אכפת, ומי שם לב בכלל למה שאני עושה? ואם אני אשתה כוס או שתיים? או שלוש או ארבע? קספר לא אמרה לי מה לעשות אם מישהו שאהבתי פעם, מישהו שטוב לאהוב אותו, מישהו נכון, מישהו שמבין אותי, לא יאהב אותי בחזרה.״

זהו סיפורה של שרלוט, או בקיצור צ'רלי, דיוויס – נערה פשוטה אשר בתחילת העלילה אנחנו פוגשים אותה במוסד גמילה לבני נוער. היא בוחרת לא לדבר ומעבירה את רגשותיה ונקודת המבט שלה דרך פתקיות ודרך מחשבות אך ככל שהסיפור מתקדם היא מתחילה להתפתח והסיפור שלה מתחיל כאשר משחררים אותה מהמוסד הזה. אימה מחליטה שלא לקחת עליה חסות ולכן צ'רלי נוסעת בעקבות מכתב של מייקי, חבר משותף שלה ושל חברתה הטובה ביותר, אליס. לאט לאט אנחנו מגלים מה קרה לצ'רלי, מה קרה לאליס, ואיך ההתנהגות ההרסנית שלה מביאה לשיאים שליליים – אך בסופו של דבר הסוף הוא טוב.

הספר מחולק לשלושה חלקים. בתוך כל חלק, ה"פרקים" הם קצרצרים - לעיתים דף אחד, ולעיתים כמה עמודים. אין מיספור פרקים אלא קטעים שהם בעצמם "פרקים". החלק הראשון הוא הסיפור של צ'רלי במוסד. החלק השני מתעסק ביציאתה לעולם חדש, היכרות עם עולם חדש, התמודדות עם דברים שלא הכירה, עם החברה האנושית (וזו שפחות.) והחלק האחרון הוא זה שבו הדברים מתחילים להתמוטט סביב צ'רלי ואיך הדברים מסתדרים. בהעדר תיאור טוב יותר, ניתן לומר שהחלק האחרון הוא פתרון הבעיות תוך כדי תנועה.

טוב, תראו. לא ממש נוהג לקרוא תקצירים כי אני חושב שהם מקלקלים בצורה כזו או אחרת, אבל במקרה של "ילדה שבורה" – כן היה דרוש דף טריגרים בתחילת הספר כי הספר הזה הוא אחד הספרים הקשים ביותר לקריאה. ואני למוד ניסיון מספרות נוער בוגר שלא מתבייש לזרוק נושאים כבדים וקשים (ע"ע "הגשר" של ביל קניגסברג שדיבר על נושא ההתאבדות בארבע נקודות מבט שונות.) אבל במקרה הזה, טריגרים זה שם המשחק. לא הייתי מוכן בעליל לנושאים הקשים, לרוע האנושי, וליחס המזעזע של החברה. אחד הדברים שהיה לי קצת קשה אתו היה מערכת היחסים בין צ'רלי לבין ריילי. היא כמעט בת 18, והוא בן 27. ואיכשהו, ריילי מדרדר את צ'רלי מוסרית לעשות דברים שהיא לא אמורה לעשות אחרי שהצליחה להתמודד עם הבעיות האישיות שלה. צ'רלי הגדירה את זה יפה מאוד בספר ואני אשאיר לכם לגלות את זה בעצמכם. ואיך מערכת היחסים הזו התפתחה - תגלו בעצמכם.

״כשאמרתי לקספר שאני מרגישה מגעיל, אתם יודעים מה היא אמרה? היא אמרה, את מרגישה מגעיל או שאת מרגישה שאת מגעילה, צ'רלי? כי יש הבדל, ואני רוצה שתנסי לחשוב מהו. זה חיוני להחלמה שלך. באמת יש להם דרישות מוגזמות במקום הזה.״

אחד הדברים שבאמת אהבתי בחלק הראשון של הספר הוא דמותה של קספר. יותר נכון, ד"ר בתאני. אבל כולן במוסד מכנות אותה קספר או ד"ר רפאים. קספר מפתחת קשר עם צ'רלי מעבר לרופאה – מטופלת. הציטוט הזה תפס אותי ממש חזק בבטן. הצלחתי להבין את מה שקספר אומרת והצלחתי להבין מה קספר רוצה מצ'רלי לעשות. והחיבור הרגשי ביני לבין מה שעובר על צ'רלי נבנה מהרגע הזה והלאה.

״הלוואי שיכולתי לפקוח את העיניים. אני לא רוצה לפקוח את העיניים. אני שוב שומעת בכי, ועכשיו אני מזהה שזאת אני, אני זאת שבוכה.״

לא אספיילר מאיפה האימרה הזו, אבל האימרה הזו מגיעה באחד מנקודות השיא של הספר, והוא זה שהצליח לגרום לי סופית להבין שהספר כתוב כל כך טוב. אף על פי הנושאים הקשים. אף על פי שאף אחד לא טרח להגיד לי שהספר הזה קשה לקריאה. ולמרות זאת, אני שמח לבשר לכם – הסוף טוב. למרות הקושי ולמרות הזעזוע הרגשי ולמרות הכול. הספר הזה הוא כל כך מטרגר אז אם לא מתאים לכם אף אחד מהטריגרים מעלה – אל תקראו אותו.

הסופרת מתארת בסוף הספר כי היא נהגה לחתוך את העור שלה ומספרת שמכאן ההשראה שלה לסיפור הזה שאותו היא כתבה תשע שנים. התוצאות היא שקיבלנו ספר קשה, מדהים, ומיוחד. אבל - אם הוא לא מתאים, אז אל.

מה אני אגיד, ילדה שבורה. והנפש שלי – שבורה כבר מ7.10. זה אומר הכול.