מה שאינך רואה

ספרה החדש של דריה מעוז הוא מותחן פסיכולוגי המתרחש בימי הקורונה. המגיפה מתפרצת ומיום ליום ההנחיות מחמירות. מה שמתחיל בקצת אלכוג'ל ומסיכה הופך לסגר המבודד את כל אחד ואחת מהדמויות ולוקח אותן עד לקצה ומעבר.

📖 במה עוסק הספר?

עומר הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה, אב לשני ילדים, נמצא בתהליכי גירושים מאשתו איימי ובתחילת זוגיות מבטיחה עם קארין. הוא מנסה לסיים באדיבות ובאופן נקי את יחסיו הלא בריאים עם איימי ולפתוח דף חדש עבורו ועבור קארין הנעימה, החיננית והחיובית שמקבלת אותו כמו שהוא ומחכה לפגוש את ילדיו. פרודתו, איימי, לא נלהבת מהסיטואציה וזוממת להחזירו ולבנות מחדש את המשפחה שהתפרקה. כל אחת מהנשים מושכת את 'שמיכת העומר' לצד שלה, ולנו נותר רק לראות איך ומתי היא תקרע.

לאורך הספר, המחברת מקלפת בנחישות ובעדינות את הדמויות מהקליפות בהן הם מתעטפים וחושפת אותם על תאוותם, קנאתם, האגוצנטריות שבהם ומותירה אותם כאיד טהור וחסר עכבות. עומר נחשף בהדרגה כקנאי, נואש וחסר ביטחון עצמי. איימי כאישה דכאונית, אלימה ובעלת אישיות גבולית שתפגע בכל הסובבים אותה ובעצמה כדי להשיג את רצונה וקארין כאמנית מניפולציות חסרת מצפון המשתמשת בסקס אפיל שלה כדי לשלוט בסובבים אותה. אישה מקסימה למראית עין, אך אפילו אביה מכנה אותה בספק חיבה וספק השלמה מהורהרת "הפסיכופתית".

כיצד ייפתר המשולש הרומנטי בו ניכר שאין מנצחים, אלא רק מפסידים? כל זאת ועוד בספר שנבנה בחוכמה ובהדרגה עד לסוף הבלתי נמנע.

📖 מה חשבתי עליו?

+ מותחן פסיכולוגי ברמה הגבוהה ביותר : המאפיינים הבולטים של הז'אנר הם בניית מתח איטי בתחכום, עיסוק מעמיק בנפש האדם ומניעיו, תנועה מתמדת בין מציאות לאשליית מציאות כדי להפתיע את הקורא שלא תמיד מכיר את הדמויות לעומקן אלא רק את הנרטיב (השקרי) שהן מוכרות לו ולעצמן. הספר מצטיין בכל אחד מהפרמטרים הללו.

+ דמויות מבודלות : ניכרת היכולת של המחברת להיכנס לעומקה של דמות, אתגר לא קל בספר עם שלוש POV של שתי נשים וגבר. גם מבלי לציין בתחילת פרק מי הדובר, לא ניתן לפספס אם מדובר באיימי המקללת, המשתוללת והמאשימה עם שברי העברית-אנגלית שלה, או קארין הערמומית, המניפולטיבית ומגלגלת העיניים. בניית הדמויות היא לא פחות ממופתית.

+ בניית העלילה בפרקים קצרצרים : מדובר ביתרון ענק לספר, ומה שגורם לקריאת שלוש מאות העמודים שבו למשימה קלילה ומהירה. כל פרק נמשך כ 3-4 עמודים ונבלע ברגע.

+ הסוף, הו, הסוף : מבלי לתת ספויילרים - הספר מנציח את מה שבעיני המסר העיקרי שלו - אנחנו לא באמת מכירים את הסובבים אותנו או מה שהם מסוגלים לעשות כשהם ניצבים עם הגב לקיר. גם כשמדובר אנשים הקרובים אלינו ביותר.

שאלתי את דריה מה מקור ההשראה שלה לכתיבת הספר, ולדבריה "בילדותי, אמי, ד"ר לספרות, אהבה לספר לי על מחזות, סרטים וספרים. אחד מהם היה "Gas Light" מאת פטריק המילטון, שעובד גם לסרט קולנוע ויצר את המושג המוכר היום – "גזלייטינג". בסיפור, גבר ניסה לגרום לאשתו להאמין שהיא מאבדת את שפיותה באמצעות מניפולציות מתוחכמות, כמו עמעום אורות הגז בביתם תוך שהוא מתעקש שהכול אצלה בראש. הסיפור הזה נחרט בי בעוצמה. הוא עורר בי את הפחד מהאפשרות שהאדם הקרוב ביותר אלינו עלול להסתיר צדדים אפלים ומסוכנים. המחשבה הזו ליוותה אותי במשך שנים, והובילה אותי לעיסוק האקדמי בנרקיסיזם ולרצון לכתוב מותחן פסיכולוגי, שבמרכזו התובנה – שאינך באמת מכיר את בן או בת הזוג שלך."

📖 לסיכום -

מותחן פסיכולוגי מצטיין הכתוב בשלוש קולות ומייצר משולש רומנטי המתנקז לנקודת משבר ממנה אין חזרה. מומלץ בחום ושווה קריאה.

עד כה קראתי שני ספרים מבית ההוצאה החדשה "יצירה עברית" - "מוצג בספק" ו"מה שאינך רואה". עם כזו לקטורה, אני צופה לה הצלחה מרשימה.