בית הדם והאדמה (עיר החרמש 1)

"עיר החרמש", כרך ראשון – בית הדם והאדמה, מאת שרה ג'יי מאס, (הוא השרה-ג'יי-מאס הראשון שלי.)

זהו ספר פנטזיה עם בניית עולם עשירה ומורכבת להפליא, שמהווה פתיחה לסדרה. עולם שמאוכלס בשלל יצורים ודמויות, שלכל אחד מהם מקום בהיררכיה, כוחות משלו ומעמד בתוך הסדר החברתי. יש היסטוריה עוד מתקופת בני האדם (שגם הם נוכחים קצת, אבל אין להם כוחות מיוחדים או חיי נצח), יש חוקים, יש שליטים, יש מאבקי כוח, וזה נותן תמונה מבטיחה מאוד להמשך. אהבתי שמאס לא מטרחנת את הקוראים עם כל הרקע הזה לפני שהסיפור מתחיל, ואנחנו לומדים להכיר את העולם ואת חוקיו תוך כדי התקדמות העלילה.

גיבורת הספר היא ברייס, צעירה רווקה, שחברתה הטובה ביותר, דניקה, היא אשת זאב. אירוע דרמטי הקשור לדניקה מטלטל את עולמה של ברייס ומאלץ אותה לשתף פעולה עם השלטון, המלאכים, ובמיוחד עם האנט את'לאר, אחד האכזריים שבהם. המלאכים, שרבים מהם מגויסים לשירות במשמר העיר, הם חלק ממערכת של כוח, שליטה והיררכיה, כמו הפיי, שלאחד מהם ברייס קשורה באופן שתגלו כשתקראו.

לברייס, שעובדת בגלריה שאוספת ומוכרת עתיקות, יש תדמית של נערת מסיבות חסרת אחריות, והיא בהחלט אוהבת לרקוד, לשתות ולבלות, אבל יש לה גם סוד הנוגע ליכולות שלה. מאס חושפת אותו בהדרגה, גם בפני הקוראים וגם בפני שאר הדמויות, ומצליחה לשמור על המסתורין בלי לגלות את הקלפים מוקדם מדי. אני אוהבת כשסופרת מצליחה להפתיע אותי, ובמקרה הזה שמחתי לגלות שלא הצלחתי לנחש הכול מראש.

והאנט הוא בדיוק הגיבור שאנחנו מצפים למצוא בספרות הרומנטית. חתיך לוהט ושרירי, קשוח במידה, פגיע במידה, עם עבר טרגי ואהובה שמתה בנסיבות קשות ושאליה הוא עדיין מתגעגע. בקיצור, כל המרכיבים הנדרשים מפנטזיה רומנטית. מאס לא ממציאה כאן מחדש את הגלגל, אבל היא יודעת היטב איך להשתמש בתבנית המוכרת. הרומנטיקה שנרקמת בין האנט לברייס נעימה, מתפתחת בהדרגה ומשתלבת היטב בעלילה.

וכאן המקום לאזהרה: זה אינו ספר נוער. למרות שמדובר בפנטזיה רומנטית, ולמרות שאין בו הרבה סמאט, התכנים בהחלט מיועדים לקהל בוגר. יש שימוש בסמים, אלימות ואירועים קיצוניים שלא מתאימים לקוראים צעירים.

זהו ספר כבד, 744 עמודים יש בו, והוא בהחלט מבקש מהקוראים התמסרות. אבל מאס מצליחה לשמור על העניין לאורך כל הדרך, בזכות העלילה, הדמויות, הסודות שנחשפים בהדרגה והעולם העשיר שהיא בנתה. ומי שמכיר אותי יודע שאין לי הרבה סבלנות לחכות להמשך. ל"בית המים והאוויר", שגם הוא בן 740 עמודים... כנראה שזאת ההוכחה הטובה ביותר לכך שנהניתי.