מאחורי המסכות

מאחורי המסכות - רותי פרוינד

הוצאת שולחן כתיבה ומטר

"אנחנו לא מוכנים להאמין שהאנשים שאנחנו אוהבים מסוגלים לפגוע בנו ולא תמיד מצליחים לרפא את הכאב. התפקיד שלנו לנהל אותו." עמ' 196

הילית זה עתה קברה את האיש לו הייתה נשואה 25 שנה. ויקטור, מבוגר ממנה בכמעט 20 שנה, כירורג בכיר, נהרג בתאונת דרכים.

הרגשות של הילית, אחות בכירה בבית חולים, מבולבלים. מצד אחד עצב וגעגוע ומצד שני הקלה גדולה. זה שהקטין אותה, העליב אותה והשפיל אותה כחלק מהזוגיות שלהם איננו עוד.

כשהיא עוברת על חפציו היא מוצאת פתק בכתב ידו: הילית שלי, אני לא מת. הילית מופתעת ממש ולא יודעת איך להתייחס לזה אך החיים וההתמודדות החדשה שנכפתה עליה גורמים לה להמשיך הלאה.

הימים הם ימי הקורונה, הילית עובדת במחלקה הקשה ביותר. הספר מכיל תיאורים מפורטים על אותה תקופה, על הכאוס במדינה ובבתי החולים. על הבדידות והריחוק שנכפו על האנשים. ממש לא אהבתי להיזכר בתקופה האיומה הזו. אולי זה קצת האפיל על חווית הקריאה שלי.

כשהילית מתאוששת היא מתחילה לחקור את חייו של ויקטור, זה קצת קשה עם הבירוקרטיה הישראלית אבל קשרים טובים תמיד עוזרים.

המסכות פה נמצאות בכל מקום. מלבד כמובן המסכות הפיזיות של הקורונה. אנשים מסתתרים מאחורי תארי כבוד, נורמות חברתיות, נראות חברתית, רגשות מזויפים ועוד.

הילית מודעת לכך אבל זה לא מקל עליה כשהיא מגלה את עומק הבגידה והשבר.

לא כ"כ אהבתי את דמותה של הילית, למרות היותה הקורבן בכל הסיפור פה. היא הייתה וולגרית ולא אמינה בעיניי. היא הייתה ביקורתית כלפי אחרים אך התקשתה מאוד לראות את הדבשת שלה, ואולי זה חלק מהרעיון המרכזי.

"האמת שאין לי באמת סיבה לצחוק אבל יש לי זכות, הרי רק חוט דקיק מפריד בין בכי לצחוק, זה סימן שאני משתגעת? ואולי הצחוק הוא המגן האומלל שלי בשביל לשרוד? עמ' 135

הסוף מפתיע וגם קצת עצוב בעיניי. הילית מוצאת מענה לשאלותיה, מעגלים נסגרים גם אם בכאב ואכזבה והיא לומדת להרפות, לשחרר ולהמשיך הלאה.

"גם האנשים האפלים ביותר משוועים לאור." עמ' 215

קריאה נעימה!