"המכתב האחרון" מאת רבקה יארוס הוא רומן אנושי שכתוב בעוצמה, מרגש עד דמעות וסוחף. הסיפור מפגיש אותנו עם דמויות עמוקות שעוברות משברי חיים קשים ולמרות זאת הן נאבקות על הזכות להיאחז בחיים, מבקשות שייכות ושורש, וצמאות להכרה ולאהבה אמיתית. מעל הכל הן שואפות לעשות את המיטב ולקוות לטוב.

התקווה הזאת היא אחת הסיבות להמשיך לקרוא. הקורא רוצה לראות שההתמדה והעמידה האיתנה משתלמות ונושאות פרי. קריאה בספר בו מוצגים אתגרי חיים, מעוררת את הרצון לצפות באחר שמצליח בעזרת כוחות הנפש שלו להתרומם מן העפר, להשפיע על חייו למרות השביל שבוחר עבורו הגורל. העלילה מציגה דמויות חזקות ואופטימיות שמאמינות באפשרות ליצור מציאות אחרת. כקוראת חשתי שאני עוברת עם הדמויות משבר אחר משבר, נושמת את הכאב. מבקשת להתגבר על כל מהמורה ובעיקר שומרת קשר עין עם האופק- לא מרפה מהתקווה.

אלא שאז, כשהספר היה יכול להסתיים בנקודה מצוינת ומרגשת, בחמישים העמודים האחרונים, הסופרת מחליטה להוסיף עוד תפנית. היא מפתיעה בסיטואציה שמותירה את מירב הכוח לגורל ומבטלת באבחה אחת את כוחו של האדם להשפיע על עולמו, כדי לומר "אהבה- כשהיא נכונה- היא כל מה שצריך בשביל לזכות בישועה".

היא לוקחת מסע שלם של עוצמות גוף ונפש ומבטלת אותו באמירה שחוקה. הפרק האחרון הכעיס אותי ממש. המסר בסיום היה מקומם, ובעיקר גרם לי להרגיש שבזבזתי זמן יקר.

לסיכום: הקריאה בספר הייתה חוויה רגשית עזה, אך הסיום הפתיע לרעה. כדאי להגיע מוכנים לכך.