דולי סיטי

עם סיום הספר הראשון שאני קוראת של אורלי קסטל־בלום אני יכולה לומר בפה מלא: כל מה שאמרו לי על הכתיבה שלה נכון – היא כותבת מעולה, קולח, כיף וקליל לקריאה.

התכנים – פחות:)

או לפחות ב׳דולי סיטי׳.

בתקציר בגב הכריכה נכתב שהספר הוא משל להורות ולישראליות, אבל אני לא חוויתי אותו כך, אני חוויתי סיפור על אישה שבמקרה יש לה ילד, והוא דמות משנית, כמעט שולית אפילו. כי הסיפור הוא על דיכאון קליני. 

אני רוצה לומר שהסיפור הוא על התמודדות עם הפרעות נפשיות, אבל אני חושבת שאם אני מסתכלת בדברים יותר לעומק אני מבינה שהסיפור האמיתי הוא דיכאון. 

אולי דיכאון לאחר לידה, ואולי לא, ואולי לידה לאחר דיכאון, זה לא משנה. מה שמשנה הוא המצב הנפשי־מנטלי שהדמות שוהה בו.

רוב, ואולי כל, האירועים שכתובים בספר לא קרו לגיבורה, אין בספר הזה עלילה כמו שאנחנו תופסים עלילות. אין התחלה, אמצע וסוף, אין פיק ואין התרה, רוב הדברים שקורים בספר הם דרך ציורית להראות את המהלך החשיבתי של הדמות, את המהלך החשיבתי של האדם שסובל מדיכאון. ובסופו של דבר יש כאן 155 עמודים שיכולים להיות יום אחד או 20 שנה – והעיקר הוא ההתנהלות ודרך ההסתכלות על העולם.

חשוב לי להבהיר, אני לא חושבת שהדמות עצמה חיה עם דיכאון קליני, אני חושבת שהדמות היא הדיכאון הקליני. 

אם נסתכל על הדברים כפשוטם יש כאן אישה שסובלת משלל מכובד של בעיות והפרעות נפשיות, אישה פוגענית ופגועה שחוטאת כלפי הקהילה והילד שלה עצמה אין־ספור פעמים. הדברים שהיא עושה לא גרמו לי לחוש אליה אמתפיה בכלל, אבל הדרך שלה לראות את העולם היא שסיקרנה אותי להמשיך לקרוא ולנסות לפענח את כוונת המשורר, ולאט־לאט הצלחתי להבין – נראה לי – שהפעולות שהיא עושה כנראה לא נעשו באמת והרוב בכלל מתרוצץ לה בראש.

(אני מקפידה להסתייג מכל הכרזה דרמטית, כי כפי שאני רואה זאת, כוונת המשורר במקרה הזה שמורה למשוררת עצמה בלבד😃)

אני חושבת שדולי מייצגת הלך חשיבה של אדם בדיכאון קליני, אחד שמעדיף לפגוע בעצמו, ולעיתים גם באחר, מתוך צרכים הישרדותיים או אשליית חוסר ברירה, במטרה אחת נכספת – להיעלם.

מה שהכי יפה הוא שכל זה נכתב ללא שיפוטיות. זאת אומרת, הקורא שופט, גם אני שפטתי, אבל הכתיבה היא לטובתה של הדמות, היא מלאה בחמלה כלפי הדיכאון. וכשירדתי לסוף דעתה (נראה לי) הפסקתי לשפוט, הבנתי שדבר מכל מה שקרה בספר לא ׳באמת קרה׳ אלא פשוט סמל לדיכאון.

כל מילה בספר הזה יכולה להיות רפרנס או משל כלשהו, לדעתי לא עליתי על כל המשלים, ולא הייתה לי מוטיבציה ללכת לחקור כל מילה. בסופו של דבר, הוא מעין קורות חיים של דולי, הוא עשוי ממשלים ואני חושבת שהמטרה שלו היא להעביר כמה מסרים – מה שאני לא מתחברת אליו כל כך. 

ובאמת, אם נדבר רק על מסרים הגדולים שהיא הכניסה, אז לא התחברתי לספר. אבל המסרים הם לא הדבר היחיד שהיא הכניסה, ולכן כן נהניתי, במידה מסוימת, גם אם מדובר בקורות חיים או מניפסט חברתי, וגם אם הוא מכיל משלים במידה מוגזמת מעט.

– אזהרת ספוילר בספק, מאוד בספק – 

אלו המשלים והרפרנסים שכן עליתי עליהם ויחסית נהניתי מהם:

׳דולי סיטי׳ היא עיר אפוקליפטית־עתידנית והיא בעצם ׳העיר של דולי׳. היא מבוססת על תל אביב. אבל גם על וינה, ועל רומא – ׳עיר שכל הרכבות בה מובילות לדכאו׳ ושהמכוניות בה הן חיפושיות פולקסווגן גרמניות – וגם על ורדן, ופריז – היא עיר שהצרפתים תוקפים, והבלגים מטביעים את הספינת הצבא של דולי סיטי. ונראה לי שהיא אפילו על נגסקי איכשהו.

הספר נכתב בשנים האחרונות של המאה ה־20 ואני חושבת שהניסיון לבנות עיר אפוקליפטית כזו היא ניסיון לקבץ את כל מה שהאנושות עברה והעבירה עד לשנת 2000, ולהראות את החיים הפוסט־טראומטיים שכולנו חיים, בייחוד כאן בישראל, ואיך כל זה משפיע על החרדות ההוריות שלנו ועל הקיום שלנו בפרט.

כלומר, זו עיר שהיא סיכום של כל המאה ה־20, והיא תערובת של כל מה שקורה בתל אביב וכל מה שקורה לדולי בראש, כל הרפרנסים והתלאות שעברנו ועוברים עד לאותה נקודה – מלחמות העולם ומלחמות ישראל, המנטליות הישראלית וצורות שלטון מעורבבות (השלטון בעיר הוא הרפואה, והדרך היחידה, הרשמית לפחות, לצאת מהעיר היא דרך האוויר עם חברת בי־עף, בהמשלה לאל־על), בטיחות מוגברת בגבולות (הבטיחות המגוברת מותאמת לאופי השלטון בעיר – בדיקה של מחלות ולא של מזוודות. מה שאולי ניבא את הקורונה?😃), והדיכאונות והפחדים שלה שהם ראי לדיכאונות, הפחדים והשריטות של כולנו, של כל האנושות שנפגעה ממלחמות שוב ושוב ושוב.

– סיום ספוילר אם היה כאן ספוילר –

הבעיה שהפריעה לי יותר מהחוסר בעלילה ויותר מהבלגן הקיומי של הכתיבה היא שאין קונטרסט בינה לבין שאר הדמויות סביבה. כלומר, בפעמים המועטות שמישהו סביבה בכלל פותח את הפה, הוא מדבר בדיוק כמוה, בבלגן, בחידות, קושיות ורפרנסים ליצירות, אסונות ואירועים. כך שכולם חולים כמוה, או קצת אחרת ממנה, אבל חולים, ואין הפרדה בין ייצוג הדיכאון והחולי שלה למציאות היום־יומית המציאותית.

הגיוני שזו הייתה המטרה, להראות שכולנו חלק מהמעגל הבלתי נגמר של מלחמה־פוסט־טראומה־נקמה־מלחמה־פוסט־טראומה וכן הלאה, אבל אני חושבת שמכיוון שהדמות מוגזמת כל כך דווקא מחמיצים פה חלק חשוב מהרעיון שקונטרסט יכול היה לשבח. לפחות מהרעיון שאני הצלחתי להבין מהספר:)

מדובר בספר קשה לקריאה, ולא בגלל הכתיבה, כי הכתיבה מעולה. דווקא בגלל התיאורים הקשים של הדברים שהיא עושה לבן שלה, כנראה בהמשלה למה שאנחנו עושים לילדים שלנו בעצם הבאתם לעולם, בישראל בפרט ובעולם הגדול בכלל.

כמו שאמרתי, אני בוחרת להתעלם מחלק מהמסרים שהיא הביאה שם, אני לא מסכימה איתם ואני חושבת שהחזרתיות שלהם בתוך הטקסט פוגמת בדרך האלגנטית שבה נמסרו שאר המסרים.

מבחינה לשונית, לא זוכרת שנתקלתי בבעיות - וזה כיף בפני עצמו.

לסיכום, ספר מוזר, מעניין, קליל וקשוח. 

ובסך הכול, הוא מעין הרפתקה לניתוח שאני לא בטוחה שאני ממליצה עליה, אבל גם לא בטוחה שאני לא ממליצה. 😃