השלישי

קרוב לאלפיים שנה יהודים מתפללים שהמשיח יבוא, שבית המקדש השלישי ייבנה ושעבודת הקרבנות תתחדש. כשמדינת ישראל הוקמה, היה נדמה לרבים שהנה אוטוטו הוא מגיע ושזה יקרה ממש בקרוב. סוף סוף יש מדינה יהודית ויהודים מכל רחבי העולם התחילו לעלות לארץ. גם השואה עבור רבים היה סוג של מלחמת גוג ומגוג. בינתיים עברו 72 שנה והמשיח לא בא, למרות ש"הר הבית בידינו".

אז איך עוזרים לו להגיע? אם תשאלו את הציונות הדתית בכלל, ורבני הקו בפרט הדרך הכי טובה שזה יקרה הוא להאיר אור ולהפיץ יהדות לכל עם ישראל. אם כולם יכירו יותר לעומק את תורת הרב קוק, וילמדו קצת על המקדש הם יתקרבו מעצמם ליהדות וירצו מעצמם שהמשיח יבוא – ואז הוא יבוא. הבעיה? זה לוקח יותר מדי זמן ולכן מגבירים קצת את האינטנסיביות בהפצת "האור" שזה אומר לעודד עלייה להר הבית, להעביר סדנאות על הקרבת קורבנות, ולנסות להתחיל לחשוב על פתרונות מעשיים איך מקימים ומנהלים מדינת הלכה. להצית את המזרח התיכון? פחות רלוונטי כי ה' בצד של היהודים.

אבל צריך לשאול, האם הרעיון של בית מקדש שלישי, קרבנות, מלך וכל השאר זה בכלל משהו שה' רוצה? אם תשאלו את ישי שריד, התשובה היא ממש לא, וכדי להעביר את הנקודה הזו, ב-2015 הוא לקח על עצמו את התפקיד של נביא מוכיח בשער וכתב את הדיסטופיה"השלישי", ספר שמסביר למה חידוש המקדש והסנהדרין רק עתידים להמיט חורבן על עם ישראל.

האירועים שבספר מתרחשים אי שם בעתיד הקרוב. עשרים שנה אחרי שהוקמה מלכות יהודה השניה, וקצת יותר מחודשיים לפני שנחרבה. הממלכה הוקמה לאחר שמדינות עמלק (הערבים) פתחו במתקפה גרעינית על מדינת ישראל והשמידו את ערי החוף (יום האידוי). יהועז, סרן במילואים שנמצא באותה עת בדרום, מקבל חיזיון מאלוהים. הוא דוהר צפונה, לוקח פיקוד על הצבא, מביס את צבאות עמלק, מגרש את כל העמלקים ממדינת ישראל, ממנה את עצמו למלך וכוהן, מקים מחדש את הסנהדרין, בונה מחדש את בית המקדש השלישי על הר הבית, ומחדש את עבודת הקרבנות.

התגובה של העולם היא כמובן להכריז עליו כפושע מלחמה ולהחרים את מדינת ישראל, אבל ליהועז לא אכפת. מלכות יהודה צריכה להפסיק להיות תלויה במלכויות הגויים. היא יכולה להתקיים מעבודה חקלאית ומי שמאמין לא מפחד.

ליהועז יש ארבע ילדים: דוד שמפקד על הצבא. הוא לא חכם במיוחד, אבל הוא בהחלט אמיץ ונראה ייצוגי. יואל ממונה על המקדש ואחראי על הניהול השוטף וגיוס תרומות. יפעת היא דוגמא אישית ומקור השראה לכל העם איך אישה יהודיה לתפארת צריכה להתנהג. ויהונתן, צעיר הבנים וגם זה שמספר את הסיפור, אחראי על הקרבת הקרבנות. כשיהונתן היה בן 4, הוא נפגע מרסיס רימון והפך לכרות שפכה (הוא פצוע באיבר מינו). זה לא מנע מאבא שלו לעבור על כל כללי ההלכה ולמנות אותו לתפקידו במקדש.

יהונתן מעריץ את אבא שלו. הוא חושב שאלוהים שלח אותו ושהוא חי עכשיו ליטרלי בתקופת הגאולה וזה אופי הנראטיב שהוא מעביר. סיפור של אהבה וסגידה לאביו ולחזונו והמון ייסורים עצמיים על ספקותיו. המציאות ואלוהים חולקים עליו. יש רעב בארץ. יש בריחת מוחות כי אנשי המדע החילוניים נטשו כמה שיותר מהר לחו"ל. יש מלחמה נצחית עם העמלקים ודי נראה שיהועז עצמו רחוק מלהיות אדם כזה מושלם. הוא כל כך מחובר לעצמו ולחזונו שהוא לגמרי התנתק מהסבל של עמו ומרצונו של הקב"ה. לכן, אחרי עשרים שנה של מלכות אלוהים מאבד את הסבלנות.

מבחינתי, כדי לבקר את הספר הזה, אני צריך לנסות ולסמן את קהלי היעד. הספר פונה אל הציבור הדתי לאומי/חרד"לי, אבל בפועל מי שכנראה באמת יעריך אותו הוא הציבור הדתי-ליברלי/חילוני – אלו שמזדהים יותר עם הומניזם ואוניברסליות ופחות עם דת ולאומיות.

למה? הספר עצמו נשען בכבדות על אוצר הספרים היהודי, כולל קטעים מתורת הרב קוק. בית המקדש נבנה לפי ההוראות הכתובות בתורה, תיאור עבודת הקרבנות מתאים במדויק למה שכתוב במשנה, האידיאולוגיה של יהועז היא אידיאולוגיה חרד"לית ויש גם שילוב של המון טקסטים וסמלים יהודיים לכל אורך הספר.

ועדיין, יש גם פספוסים מאד סלקטיביים שכל מי שגדל בציבור הדתי-לאומי יזהה באופן מיידי. הזיהוי של ערבים כעמלקים הוא לא מדוייק בלשון המעטה. שריד לוקח דימוי והופך אותה למטאפורה וההבדל בין השתיים הוא משמעותי. יש לא מעט רבנים שמדמים בין המלחמה בערבים למלחמה בעמלק, אבל אני עוד לא שמעתי אף רב (ושמעתי הרבה) אומר שערבים = עמלקים. למה? כי זה אומר שצריך להרוג את כולם: גברים, נשים וילדים. ואף אחד לא באמת חושב ככה. אפשר להשתמש בעמלק כמשל, אבל יש מרחק עצום בין משל לפסיקת הלכה מעשית בעניין שפשוט לא קיימת כי זה לא חלק מהשיח.

פספוס שני הוא תיאור משפט הוצאה להורג של רני סורקיס, חילוני אתאיסט המתנגד ליהועז וכופר בסמכות הסנהדרין. מדובר במשפט שנמשך על פני עשרים שנה. כל מי שלמד קצת את הסוגיות האלו בישיבה יודע שלפי היהדות, צריך לדון דיני נפשות מהר כי אסור להשהות את גזר הדין ושרף ההוכחה להוצאה להורג הוא מאד גבוה (כמעט בלתי אפשרי להשגה). העובדה שהמשפט הזה נמשך למעלה מעשרים שנה, אומר שלא מדובר במשפט לפי דין תורה, אפילו אם ההוצאה להורג בסקילה, מתוארת נכון.

הפספוס השלישי, ואולי הכי חשוב: בתור ספר שמתיימר להטיף לציבור הדתי-לאומי/חרד"לי יש גם כמה קטעים בתחום הצניעות והמיניות שפוסלות את הספר עבור רבים מהציבור הזה, במיוחד החרד"לי, כי זה לא מסוג הדברים שרוצים לקרוא. אם רוצים לפנות לקהל מסויים, צריך לדבר בשפה שלו. הקטעים המיניים, אולי יעוררו הזדהות בקרב ציבור חילוני/ליברלי, אבל די ירחיקו את הציבור הדתי מהספר.

פספוסים אלו הם למה אני חושב שלמרות שהספר נכתב לכאורה עבור הציבור הדתי/חרד"לי מי שבעיקר ייהנה ממנו הוא הציבור החילוני/ליברלי. הם גם חלק מהתשובה האישית שלי לביקורת שמציב הספר על החזון הציוני-דתי לבנין המקדש. בגדול, כשמתפללים למקדש רוצים שיגיע כמה שיותר מהר, אפילו מחר – אבל לא לפני שהעם היהודי רוצה אותו. לרצות זה אומר ממש לרצות. זה אומר שכל מי שחושב שמשיח ומקדש הם רעיון הזוי ומסוכן משנה את דעתו מרצון (ולא כי ממשלה חרדל"ית-חרדית הוציאה את החילונים מחוץ לחוק). זה לא מה שקרה בספר. יהועז לא היה שליחו של אלוהים, הוא ניסה לדחוק את הקץ. יש לו לא מעט פגמים ואם תשאלו אותי, או כל דתי אחר, לא היה צריך למנות אותו למלך וכוהן. ולכן, למרות שהרגשתי שמדובר בספר מאד עוצמתי. תמרור האזהרה שהוא מנסה להציב הוא מבחינתי סוג של אזהרת שווא.

וכן, היה שווה את הקריאה.