תמי היא מחזאית ומעצבת תלבושות, מה שמאפשר לה לברוא דמויות ולהמציא סיפורים עבור הצגות ומופעים. בפועל, החיים האמיתיים שלה מלאים ביותר דרמות ותהפוכות מכל עלילה שיכלה להמציא.

תמי חיה בזוגיות עם יואל (ג'ו), פיזיקאי צנום ונעים הליכות. היא גם מגדלת איתו את בנם, דניאל.

לאחר קשיים רבים, היא יולדת את מיכאלה, אך יואל לא מסוגל להתחבר לתינוקת החדשה. הסיבה לכך פשוטה - הוא אינו אביה הביולוגי של מיכאלה.

תמי מפליאה לתאר זאת בעצמה -

"תמיד ידעתי מה יואל רוצה יותר טוב ממנו. חשבתי שאם ידע על ההריון ויבחר להישאר, הכל יהיה בסדר. עכשיו לא יכולתי להחליט מה הייתי יותר, אמיצה או מטומטמת. בטח שניהם."

הספר מסופר אחורנית ומתחיל בלוויה ובשבעה על לאה, אמה של תמי. לאורך השבעה אנחנו נחשפים לסוף מסעם הנוכחי של תמי ויואל, אך איך הגיעו לנקודה הזו?

בכל פרק אנו חוזרים מעט אחורה ומקלפים את האמת מהזוגיות השברירית של השניים. מגידולה של מיכאלה, לאירועי הלידה עצמה, להריון הלא פשוט, ולמערכת היחסים הסבוכה עם יואל שלפני שהולידה תינוקת, הולידה בגידה, שקרים, פרידה וכאב.

ככל שמעמיקים, מגלים כמה המציאות מורכבת, כמה סודות אסורים תמי שומרת בתוכה, ושגם יואל עצמו אינו אדם פשוט.

"פליאה גדולה ממלאת אותך, כי אף אחד לא סיפר לך, שאפשר למות רק כי רוצים ילדים, שבאמת אפשר למות מאהבה, והפליאה ממלאת אותך עד אחרון תאיך הכושלים."

הספר הותיר אותי עם תובנה -

כל טראומה נראית לנו כחתומה בסלע.

נקודת אל חזור ממנה לא ניתן להמשיך,

אך המציאות חזקה מאיתנו,

וגם מה שנראה סופי,

הוא רק סופי לעת עתה.

הכתיבה לאחור היא בעת ובעונה אחת נקודת החוזק והאתגר של הספר. היא מייצרת עניין, הזדמנויות להרהר ולחשוב על חיינו שלנו, אך מבקשת בתמורה מחויבות והעמקה.

את הספר קראתי פעמיים, ואני ממליץ לכם ולכן לקרוא לפחות פעם אחת.