ואם בקצת יותר מילים, אז הייתי אומרת שתיקחו את "איש ושמו אובה", את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", את "זכרונותיו של חתול נודד" ואת הסרט "פורסט גאמפ", תערבבו אותם היטב, תשקשקו ומה שיצא מזה הוא הספר הזה.

הרולד פריי יצא לפני כמה חודשים לגמלאות. הוא חי עם רעייתו מורין בדרום אנגליה. לזוג בן בוגר בשם דיויד, שכבר עשרים שנה לא היה בקשר עם אביו.

בוקר אחד, הרולד מקבל מכתב במעטפה ורודה. המכתב הקצר הינו מקוויני, מי שהיתה הקולגה שלו לפני עשרים שנה והיתה חברה טובה. היא כותבת לו מהוספיס בצפון אנגליה ומספרת לו שהיא חולה סופנית, ונזכרה בו. זהו מעין מכתב פרידה. הרולד לא ממש טוב במילים, הוא רוצה לכתוב לה מכתב תשובה. הוא משרבט משהו ושם במעטפה, נועל נעליו ויוצא לשלוח את המכתב. הוא מגיע לתיבה, לא שלם עם עצמו ומחליט ללכת לתיבת הדואר הבאה. גם בתיבה הבאה הוא לא עוצר וממשיך לבאה. שיחה אקראית עם נערה חביבה בחנות הנוחות שבתחנת הדלק גורמת לו להתחיל לצעוד.

המסע שהוא עובר, כך עם המוקסינים שלו, מבלי שהיה בכושר גופני טוב מלכתחילה, וללא כל ציוד או הכנה הופך למעין מסע עליה לרגל.

סיפור המסע הוא מעין מטאפורה למסע הרגשי אותו עובר הרולד אל תוך נבכי נפשו ואל היחסים עם משפחתו והקרובים לו.

ספר עצוב-שמח ומרגש.

אם לא היה ברור, אני אהבתי.