מפלצת/ג'ני דאונהם - הוצאת כתר

על הספר

לכס (או לכסי, אלכס, אלכסנדרה) רובינסון יודעת שהיא רעה ומפלצתית. למה שנערה בת חמש עשרה תחשוב על עצמה בצורה שכזו? טוב, כי זה מה שכולם אומרים. מי זה כולם? אולי לא באמת ממש כולם, אבל לפחות בן הזוג של אמה שבקרוב יהפוך לאביה החורג טוען שזה המצב כבר שנים, כל שאר הסביבה אמנם לא מביעים זאת בקול אבל הם אכן מסכימים לפחות חלקית שלכס בעייתית.

רק שאף אחד לא באמת מבין את לכס, אפילו היא בעצמה לא בטוחה אם החיים שלה, של אמה, ואחותה הקטנה הם מה שנקרא "נורמליים" כשאביה החורג יכול להיות מפחיד כל כך, היא רק יודעת שיש בה זעם פראי ומפלצת שמשתחררת לעתים קרובות. במהלך הספר אנחנו עוקבים אחרי לכס, וחווים איתה את האמיתות הקשות והחשובות שגם למפלצות יש ערך ויכולת לשנות את המצב.

מה חשבתי במהלך הקריאה

יש לי משפט להתחיל בו שכבר באמצע הספר היה לי ברור שאני אפתח איתו את הסקירה - מפלצת הוא אחד הספרים החשובים שקראתי השנה.

מדובר בספר כבד, מטלטל, ועוצמתי, שלא חוסך מהרוע שקיים בעולם אבל באותה נשימה גם עושה את זה בשביל סיבה והוא מישיר מבט למקרים שמתרחשים יום ביומו. ומצד שני מעביר מסר חד משמעי ולא מתנצל, כמו הלך הרוח בספר ושל לכס עצמה.

יש בו עלילה וסיפור מרכזי שנוכח, אבל אני כן אגיד שהיה שלב כלשהו שהוא קצת "מוריד מסכות" ונותן לנו להתמקד אך ורק במסרים למרות שהעלילה מעניינת ורלוונטית, קצת כאילו דאונהם קבעה תחנות מסוימות במסלול שהיא רוצה להוביל בו את הקוראים ובמקביל לשזור עלילה.

אם כבר עלילה, הוא כתוב חכם כל כך - יש בו רגעים שלמרות שאנחנו כקוראים מבינים שמה שמתרחש הוא מאוד לא בסדר, אנחנו עדיין תוהים האם לכס באמת בעייתית, ולמרות שלרגע לא פקפקתי בה הורשמתי מאוד מהצורה שבה החוויה של הסובלים מונגשת לנו.

הספר מאופיין בכללי בכתיבה אימרסיבית, ולמרות שהוא לא מוגדר אימה אלא פרוזה לנוער בוגר היו בו קטעים שממש הבהילו אותי בהקשרים של עד כמה רחוק זה יגיע, או לחילופין להרגיש את התוצאות של מעשים מסוימים לאחר התחבטות ברגשות שונים של הדמויות, ומה יש לומר, דאונהם כותבת פוגע וישיר.

עוד פרט ממש מעניין לגבי הכתיבה הוא שיש פרקים בהם אנחנו עוברים לסגנון כתיבה של אגדה, אני לא אספיילר ואגיד מתי זה קורה, אבל יש עקביות ובעיניי גם זו דרך מבריקה להראות מצבי קיצון.

אני מודה שלדמויות עצמן היה קשה להתחבר, ולא מצאתי את עצמי נקשר במיוחד לאחת - אבל די ברור לי שיש קשר הדוק לכך שהספר בא לייצג מקרי קיצון של התמודדות, וכל דמות היא אספקט שונה בסיטואציה, לא שהדמויות שטוחות - להיפך, הן מורכבות ועם עומק, שלא לומר פגומות עקב הסבל התמידי שמשנה בן אדם, אלא שהספר נועד לשקף לנו משהו, והתוצאה הייתה שהרגשתי צופה מהצד שמלווה את הסיפור.

לגבי הסוף, יש לי בעיה גדולה עם ספרים שמדברים על קושי וכבדים באופיים ואז משאירים את הקורא בנקודה שגורמת לתהות מה הייתה הפואנטה, אני שמח לבשר שמפלצת עושה את זה נכון - אין סוף שמח מהאגדות כי הוא לא מעשיה של טוב ורע, הוא ריאליסטי וכואב, אבל דווקא בגלל זה הוא מוכיח שתמיד יש תקווה, ושתקומה היא לחלוטין מושג שקיים.

טריגרים ותכנים רגישים

בגידה, זוגיות רעילה ומתעללת, אלימות פיזית ורגשית, סמים, מוות, קללות ושפה גסה, הטרדה מינית, יש סצנת עירום חד צדדית וקצת נשיקות.

לסיכום

זו הייתה סקירה קצת שונה מבדרך כלל, כי אני לא באמת חושב שיש צורך להסתיר את תוכן הספר. הוא חשוב ומתמקד בנושאים קשים, וגם עושה את זה בצורה יוצאת דופן, כן - הוא כבד ולא מתאים לכל אחד, אבל מי שיקרא אותו וירשה לעצמו להחזיק ללכס את היד יגלה ספר יוצא דופן ומיוחד.

מפלצת מוגדר כספר לנוער בוגר, מתאים מגילאי 16+ וגם אז תלוי בנער או בנערה כמה הם רגישים מבחינת תכנים.

תודה שקראתם:)