חברות ברזל

ספרים שמתעדים לחימה - לא יצא לי כמעט להיתקל בכאלה. הספר הזה הוא אחד המעטים, והוא מעולה בעיניי.

הספר מתחיל כמעט מיד באירועי השבעה באוקטובר, ומכניס אותנו לאווירה תוך כמה עמודים. האירועים מסופרים בשפה קולחת ובצורה מרתקת. הכתיבה הייתה כה טובה, שפעמים מספר ממש דפק לי הלב.

ספר כזה הוא לא קל לקריאה - ואכן קראתי רק כמה עמודים כל יום - והסופר נוקט כמה פעולות שסייעו לספר לא למתוח אותי מעבר ליכולותיי.

הדבר שהכי מפחיד בקריאת ספר כזה, היא לקרוא על חייל ולהיקשר אליו, ואז לגלות שהוא נהרג. מה שעזר לי מאוד, זה שהספר מוקדש לארבעה לוחמים מהגדוד שנהרגו, והם מוזכרים בשמותיהם. כך ידעתי מתי עליי לקרוא בזהירות, בידיעה שבקרוב יקרה הדבר הנורא. בכל שאר הקריאה יכולתי לקרוא יותר ברוגע (במגבלות הז'אנר, כן?) .

דבר נוסף שעשה הסופר, זה שבין תיאורי הלחימה הוא שזר את סיפור הקמתו של הגדוד. ולמרות שזה יכול היה להיות משעמם - הקמה של גדוד לא נשמעת כמו משהו עם אקשן - הגדוד הזה הוא משהו מיוחד, וההקמה שלו הייתה כרוכה בהליכה כנגד כל הסיכויים: מדובר בגדוד שהיה מורכב בתחילתו מעתודאים, ובדרכים עקלקלות ומעוררות השראה הפך לגדוד לוחמים. כך שלהפוגה מתיאורי הלחימה היה ערך מצד עצמה.

הספר מביא גם אמירות כנות של לוחמים ומפקדים באשר לתפקוד הצבא בשבעה באוקטובר, ומצא חן בעיניי שלא היה ניסיון לטשטש או לצבוע דברים בוורוד. כבר יצא לי לקרוא ספר שכן היה כזה, ופחות התחברתי.

הספר גדוש כמובן בתיאורים של שלל פעילויות בעזה, והיה לי פוקח עיניים לקרוא על הדברים מיד ראשונה. התיאורים מפורטים ומובנים גם לאישה כמוני, שלא לחמה מימיה. קשה לומר על קריאת ספר כזה "נהניתי" כי בכל זאת, מדובר על מלחמה אמיתית ואנשים אמיתיים, אז אומר שאני מרגישה שהרווחתי מאוד מקריאת הספר הזה.