כמצוות האל

כמצוות האל מאת ניקולו אמניטי

לפעמים אני לא מבינה אותי. שבת שעברה קראתי את ירח מלא של מולינה שהיה בהחלט ספר טוב אבל אפל וכואב והשבת את כמצוות האל של אמניטי שהיה בעיקר אפל וכואב ואז כשהפנמתי שהספר הבא שאני מוכרחה לקרוא צריך להיות קומדיה רומנטית קלילה, לא הצלחתי לעצור אותי והתחלתי את ארץ אחרת של בולדווין.

עוד נדבר עליו.

כמצוות האל של הסופר האיטלקי הוא ספר קשוח, אפל, כמעט חסר תקווה ואלים בצורה יוצאת דופן. בתור אחת שראתה עד הסוף שאת הסדרה "חסרי בושה" ומתה על הספר "ילד בולע יקום" וחבריו חשבתי לי שאהנה מהספר הזה. סיפורים על אנשי שוליים בלתי נראים, מכורים ושבורים חשובים בעיני – הייצוג שלהם מזכיר לנו את קיומם והופך אותם לבלתי שקופים לרגע. השאלה כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת. בדיוק מישהו כתב איפה שהוא בפייס על הסרט "רקוויאם לחלום" שראיתי בארכיון כסטודנטית לקולנוע בהמלצת הצוות ובכיתי במשך כמה ימים והרגשתי איך חלק מהנשמה שלי השחירה באופן בלתי הפיך. הסרט היה מצוין, חזק וכואב, אבל האם המחיר ששילמתי שווה זאת? אומר שקניתי את הסרט, הוא אצלי כבר 20 שנה עדיין בניילונים ומחכה שאחד מהילדים בטעות יחשוב לעשות סמים.

כמצוות האל הוא אכזרי. הוא אכזרי כמו הגיבורים שלו: רינו זנה ובנו כריסטיאנו זנה שמערכת היחסים, אהבה אמיתית וכנה, מבוטאת באמצעות אלימות פיזית ונפשית. הספר מתחיל עם מצוות האב לבנו בלילה קר ללכת חצי שעה ולירות בכלב השמירה של אחד מבתי העסק שנובח ומכאיב לו בראש.

קלקלן – הילד עושה זאת.

אחרי הארוע המכונן הזה שבעצם מכין אותנו לקראת הבאות, עצרתי ושאלתי את עצמי האם אני מוכנה להמשיך. הסקרנות ניצחה.

זהו ספר על רינו זנה, נאו נאצי גלוח ראש, מקועקע ושתיין שננטש עם בנו ע"י אשתו. הוא עובד כפיים שכבר לא מצליח למצוא עבודה, בעל מגז חם ואלים שמפחיד את סובביו ולמעשה הורס כל סיכוי להשתקם. הדבר החשוב לו ביותר זה הבן שלו ושהם ישארו ביחד. הוא מנסה לחנך את הילד לקשיחות והילד האומלל גדל בטרור, אוהב את אביו עד מוות ומשנן את תורתו. אנחנו לומדים שבעוד שלאב האיום יש עקרונות, הילד עוד מותח את הגבול ונע בין אשמה תמידית, רצון לרצות וכעס מטורף על החיים.

לרינו שני "חברים" אומללים ושבורים כמוהו: דנילו שאכול סיוטים ממות בתו בת השלוש ועזיבתה של אשתו שנה לאחר מכן כשהפך לאלכוהוליסט חסר תקנה ו"ארבע גבינות" איש גבוה ואומלל אחר שבשל תאונת חשמל מתעוות בגופו והמוח שלו גם לא משהו במיוחד. בתקציר הספר מספרים לנו כי ארבעתם מחליטים לשדוד יחד בנק ובכך בעצם יוצרים איזה ציפיה לשתוף פעולה, חברות, מסע – אבל האמת היא שהשוד זה רק רעיון שחלקם אפילו לא סגורים עליו ומה שמחבר אותם ביחד מלבד עבודות כפיים נדירות זו האומללות והבדידות. הם רעים אחד לשני וכל אחד לעצמו וזו המשפחה שכריסטיאנו שלנו גדל אליה ואוהב אותה בכל ליבו.

הספר רווי שנאה. כריסטיאנו כותב חיבור המבוסס על תורת אביו והנאציזם שבו רואים את השנאה לא רק ליהודים אלא לכל מי שלא איטלקי, שנאה המבוססת על העוני והעדר עבודה כי אלו ניתנים למהגרים. בספר ירח מלא של מולינה, הסופר נע בין נקודות מבט של החוקר, הפתולוג והרוצח – נקודת מבטו של הרוצח הופכת את הקרביים וגורמת לנו לראות את העולם דרך עיניו החולות.

בספר כמצוות האל כל הדמויות חולות ופגומות והקורא נאלץ לקרוא את נקודות מבטן האיומות על החברה בה הם חיים. אומר שזו לא חוויה מרנינה לקרוא שנאה. לקרוא אנטישמיות והגרוע מכולם בעיני זה לקרוא שנאת נשים המתבטאת שוב ושוב אצל כל הגברים השבורים כולל הנער מתוך המקום האימפוטנטי שלהם. לקרוא שוב ושוב איך כל הנשים זונות ורמאיות ורק רוצות דבר אחד היה מבחיל. לראות כיצד אחד הדמויות שמכור לאותו סרט פורנו מתחיל לבלבל בין הסרט למציאות ועושה מעשה בלתי יעשה בליל סערה שמסבך את העלילה היה מזעזע.

כל הנושא האלוהי, חיבור לאל ולמצוותיו נכנס למעשה רק בסוף ומתבטא בשיגעון של "ארבע גבינות" ובנדר שנודר העובד הסוציאלי הנואף. עד אז התחושה הייתה שאין אלוהים ואילו היה אז מוטב היה לירות בו. אולי אם אלוהים הוא האב והספר היה נקרא במצוות האב... אבל בואו, אני לא פה לשנות עולומות, רק להזהיר לפני הקריאה, כי עטיפת הספר בהחלט לא עושה זאת כשורה.

תקציר הספר מצייר סיפור על אב ובן החוברים לשני שוטים בתכנית לשדוד כספומט ושבליל סערה מגיחה נערה זהובת שיער שמתירה את הרסן של כוח אפל ומצליחה לשנות את גורלם... סליחה שאני לא מביאה את כל התקציר. יש לי הרבה מה לומר על "מכירה" זו של הסיפור. בואו, זו לא "טרגדיה קומית" כפי שנרמז וכמו שאמרתי קודם, השוד הוא רק תירוץ. אבל לומר שהנערה זהובת השיער מתירה את הרסן... האשמת הקורבן? אחריות הנערה? מה לעזאזל קורה פה? יכולה להיות חמלה כלפי חלק מהדמויות, לעזאזל, חיכיתי לאיחוד בין האב לבנו למרות שהם דפוקים קשות. הצלחתי להתחבר לאהבה המעוותת והאומללה שלהם. אבל בואו נאמר שזה לא הספר שציפיתי לו לפי התקציר.

יש לי עוד "ביף" עם עטיפת הספר הישראלית. עזבו שהיא מהממת. באמת מושכת את העין. אבל האיור של האב ובנו נראה לקוח מספר אחר וסיפור אחר ולא קשור בכלל לדמויות. איפה האב גלוח הראש והמקועקע? מה פתאום הוא לבוש מחויט ובעל שיער ומתבונן מעלה כאילו לאלוהים? והילד יושב שם נקי ומסופר היטב כאילו צופה בתאטרון בבובות במאה 19. העטיפה האמריקאית שמראה נער סתור שיער ורזה בגופיה מגלגל סיגריה הרבה יותר מדויקת.

בקיצור, הספר לא היה מה שציפיתי לו אבל די מהר הבנתי לאן אני נכנסת. העובדה שנכנסתי וקראתי מעידה על העניין והחיבור לדמויות השונות ובעיקר סקרנות לראות כיצד הדברים יתפתחו. היה קשה עם השנאה והכיעור ובעיקר שנאת נשים. נותרתי בשאלה האם לקרוא ספר שמצייר מציאות איומה כחלק מנאמנות לייצוג מציאות והבנה שזה חלק מהעולם שלנו מול התהיה האם לקרוא אלימות קשה זו (ונגד נשים) לא גובל בסוג של פורנו ומעודד חשיבה זו. אמנם הגיבורים משלמים מחיר ופעולותיהן מובנות בעומק הפסיכולוגי, אבל האם אני רוצה לחוש חמלה עבור אלו שאין להם חמלה לאחרים?

המלצות לקומדיה רומנטית פמיניסטית וחכמה יתקבלו בברכה.