פוני

פוני מאת ר"ג' פלאסיו, תרגום מאנגלית: לי עברון

שמרתי את "פוני" לשבת "קצרה". הייתה לי הרגשה שזה ספר של כמה שעות שאחריו לא רוצים לקרוא כלום. והשבת הזאת, כמובן לא הייתה קצרה באמת אלא שהלכתי בחום היום לבית כנסת מרוחק לחגוג בר מצווה לבן של השכנה, דבר ש"חיסל" חצי שבת. הקטע עם בר המצווה הוא שהנער נפצע בצורה קשה מאוד ברגל לפני חודש ורגלו מגובסת לאחר ניתוח וחברו הטוב דאג להגיע מוקדם בשבת בבוקר ולדחוף אותו על כיסא גלגלים כל הדרך לבית הכנסת, שם הוא עמד, רגל מגובסת מקופלת על כיסא, מול ספר התורה הענק ממידותיו וקרא בצורה מופלאה, גם בניגון אשכנזי וגם בניגון תימני.

מה הקשר בין זה לבין פוני? ולמה אני משגעת אתכם על הנער המקסים הזה? כי גיל ההתבגרות הוא מסע מופלא שאין כמותו, שדרושים בו כוחות נפשיים (ופיזיים) עצומים כדי לצלוח ולהשיג את מה שאתה רוצה להשיג, כי טמון בגיל הזה כוח כל כך גדול וחזק שאנחנו המבוגרים, שוכחים לפעמים שיש כמותו. קל להתבונן באותם נערים, שחלקם אפילו קטני מידות ולטעות שמדובר בילד (או ננס, כפי שג' ביוטמן קורא לסיילס, גיבור הספר) ולהחיל עליו את כל מה שאנחנו חושבים על ילדים ובעיקר – חוסר מסוגלות, כאשר הילדים עצמם ובייחוד לקראת גיל ההתבגרות יוצאים מגדרם, מעורם (ומהבית אשר אהבו) כדי להראות לנו שהם יכולים.

גיבור הספר "פוני" הוא סיילס, נער בן 12, ילד יחסית קטן שטועים לחשוב שהוא בן 9, הגדל עם אביו הגאון שאותו הוא מעריץ בבקתה מרוחקת בלב ארצות הברית הצעירה בתקופת ההתיישבות (לאחר מלחמת האזרחים יש להעריך בהתחשב בשיח פצפון על המאבק בעבדות) ולו קשר חברי-אחאי עם רוח רפאים כבת 16 בשם מיטנוול. בלילה אחד חייו משתנים כאשר רוכבים עם רובים לוקחים את אביו והוא מחליט לצאת למסע למצוא את אבא.

בחיי שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אתחיל מכך שהעטיפה האחורית של הספר מספר ש"הוול סטריט ג'ורנל" הגדיר את הספר במילה אחת: מושלם. זה תיק די כבר לספר יחסית קצר וניגשתי בחשש להתאכזב מהציפיות הגבוהות. קראתי אותו בשקיקה ובעניין וכשסיימתי חשתי התעלות כה גדולה ומחשבות כמו: הספר הזה צריך להיות על אותו מדף עם כל ספרי הילדות הקלאסים! זה ספר של נצח! זה מספרי המתנות שצריך לקנות בערימות ולחלק! הוא עוקף ברכיבה את הנסיך הקטן (טוב, זו לא חוכמה בהתחשב בפוני הקסום שלו (סיילס: הוא לא קסום!))!

העלילה סוחפת ומרתקת ויחד עם זאת עשירה במידע, ציטוטים מספרים, הסברים כימאים על טכניקת צילום ישנה ונגיעות היסטוריות ואידיאולוגיות על ההתיישבות בארה"ב והיחס לילידים המקומיים.

הדמויות עמוקות ומרגשות וייחודיות כל אחת בפני עצמה ומארג היחסים ביניהם נרקם ומוביל אל הסוף היפה.

זהו אחד מהספרים הנדירים שיש בהם הכול, לפחות מבחינתי:

1.    סיילס הוא ילד אמיץ שיוצא מגבולות עצמו ומתמודד עם פחדיו במסע הרפתקאות שלא יבייש את חבריי הטובים וינטו ויד הנפץ של קרל מאי. בספרי "הכול אודות סופי" מככבת החיבה לסיפורי "המערב הפרוע", לרכיבה על סוסים ולמרחבים של היבשת בה גרתי 10 שנים ושרחובות השכונה מנציחים את השבטים שהיו ואינם.

2.    כמאמר הילד מהסרט "החוש השישי": "I see dead people", סיילס רואה רוחות רפאים. ליתר דיוק את אלו שנשארו מאחור כי משהו אצלם לא פתור. אחד מהם הוא חברו הטוב מיטנוול ששומר עליו מכל משמר ומסייע במסע בצורה שלא ברור איך סיילס היה צולח בלעדיו, אבל אחרים מופיעים גם כן וסיילס לומד לא לפחד וכן להקשיב ואולי גם לעזור. החיבור של הספר ל"על טבעי" בצורה כל כך אמפתית ואנושית מקסימה בעיני ומהווה הן משל על קסם הנעורים שבו יש דברים שהילדים ונוער (ופוני) יכולים לראות ושהמבוגרים כבר לא יכולים להבחין בו והן התמודדות יצירתית עם שאלות על מוות של ילד יתום.

3.    הקסם נמצא בכל מקום בספר וזה מה שהופך ספר לאלמותי. הן בנופים, בפוני שנראה כי הוא בעל נשמה המחוברת אל סיילס, במיטנוול וסיפורו הנחשף בסוף, ברוחות הרפאים, באומנות הצילום וההעתקה ובקשר המופלא בין עולם החיים למתים.

4.    נושא הצילום – וליתר דיוק דאגרוטיפים ותהליכי צילום ישנים מהווה נושא מרתק המדגיש את הייחודיות של אבא של סיילס, את סיפור העבר שלו ואת היותו גאון לא מוכר (מייצג כפי שהמחברת מעידה בסוף את כל הגאונים שלא הוכרו, כגון אביה) ומעשיר את הספר בידע בצורה שאינו בולטת או מכבידה על העלילה אלא מקדמת אותה. דאגרוטיפ, מסבירה המחברת (בדבר המחברת שמרתק לא פחות מהספר) הוא צורת צילום ללא נגטיב – מה שאומר שהוא מזכרת חד פעמית. חד פעמית! בעולם של צילום דגיטלי, שכפולים ושמירה בענן – קשה לדמיין אומנות שכזו, ויתרה מכך אפשר לראות בה משל להרבה דברים המופיעים בספר עצמו – זכרון האם המתה, ההיסטוריה הלא מסופרת של רוח הרפאים בביצה, המסע שהוא יחיד במינו וגם הוא נגמר ובעיקר למעשה, החיים עצמם. אנחנו חיים אותם רק פעם אחת, לא משנה כמה נצלם וננציח ונזכור – ההווה בעצמו הוא החוויה ולא משנה עם או בלי נגטיב – מה שהיה יוכתם בזיכרון וישתנה עם נקודת המבט וההשפעות החיצוניות ולמעשה אין לו תחליף (שלום, "יצירת האומנות בעידן השעתוק הטכני" וולטר בנימין).

5.    העובדה שהרכוש העיקרי של סיילס ואביו היה ספרים מתבטא בצורה עשירה בספר ולא רק כי יש הרבה ספרים אלא ידע וציטוטים שמשתלבים היטב בתוך העלילה, בשיח של סיילס עם אחרים וכו'.

6.    סיפור אהבה אלמותי – בין הוריו של סיילס לפני מותה של אימו - אמנם מסופר לנו מזכרונו של סיילס מסיפורו של אביו ובכך מייצג בדיוק את העיצוב של הסיפור ההיסטורי, אבל נוגע ללב בדרך שבה סיילס מביט בהוריו ובאהבתם. באופן כללי האהבה של סיילס אליהם אינה מוכתמת בשיפוטיות כלל גם כשישנה האפשרות לכך.

7.    סיפורם של השריף וסגנו – שתי דמויות מעולות ומרתקות עם סיפור עבר שנקווה שיסופר לנו בעתיד בפרוטרוט, כמו גם התפתחות דמותו של הסגן בעיני סיילס ולא אחזיר כדי לא להרוס.

אני לא אכביר במילים נוספות, בעיקר כי אני מאחרת לעבודה. אבל אני מודה לסופרת ולמתרגמת שהביאו את פוני אל עולם הקוראים, ממליצה בחום לכולם לקרוא וגם לרכוש עוד עותקים ולחלק במתנה למי שאתם אוהבים ואוהבים ספרים. זהו ללא ספק, ספר מיוחד ונדיר.