ספרה האחרון של האנה עוסק באחיות ששירותו במלחמת וייטנאם ובחזרתם לארצות הברית השבורה. ״אנחנו התמימים האחרונים״ הגיבורה שלה כותבת. האחרונים שהאמינו בפטריוטיות ובמדינה, תוהה אם אי פעם רגש שכזה יהיה אפשרי.

פרנסס מקגארט – פרנקי, בת להורים אמידים בחוף המערבי מחליטה להתגייס למלחמה אחרי שאחיה מצטרף למאמץ המלחמתי של ארה״ב כנגד הקומוניזם. אביה, איש קשוח שמעולם לא שירת מעטר בקיר משרדו את גבורת הגברים. מילדות חינך אותם על ערכי גבורה, רק כשפרנקי, שהיא אישה, רוצה להתגייס, תשוקתה הפטריוטית לא מתקבלת בבית השמרני בברכה.

אחיה נהרג עוד לפני הגיוס והיא מחליטה בכל זאת לצאת ולהיות אחות בבית חולים בוייטנאם. כשהיא מגיעה לשטח היא מקבלת אזהרה מאוחרת על איסור שתיית מים שאינם מבוקבקים ותחילת שירותה מתחיל עגום כשהיא משלשלת וקופאת ומבוהלת בביצוע עבודתה תחת אש וזוועות המלחמה. מעבירים אותה לעבוד עם פגועי הראש ושם היא לומדת כל מה שהיה לה חסר וחוזרת לתפקיד אחות בחדר ניתוח ויחד עם בארב כהת העור ואתל האדמונית הן מצילות חיים, קורעות את התחת, שומרות אחת על השנייה מכל דבר כולל מגברים נשואים שמחפשים פורקן. יחד עם הצוות הרפואי הן יוצאות לכפרים לטפל בחולים ופוגשות לא פעם ולא פעמיים את הנזק של המלחמה לתושבי המקום, הן בבתי החולים בשטח והן ביציאות לכפרים. הן חוות מקרוב את השקרים של המדינה כשזו מפציצה כפרים אבל מספרת על ניצחונות וכשמסתירה את מספרי המתים. זוועות המלחמה נחרתות בזיכרון אבל האחווה והמשמעות של השירות חזקות מהכול.

כשפרנקי חוזרת הביתה הכול משתבש. היא כבר שמעה בוייטנאם על המחאות כנגד המלחמה ופיתחה גם אצלה את חוש הביקורת החריף סביב הדברים שראתה, רק כשהיא חוזרת ארצה היא מבינה כי המדים שלה מסמנים אותה כרוצחת תינוקות. יורקים עליה בשדה התעופה. הכעס כנגד המלחמה זולגת מהכעס הראוי כלפי המדינה אל הצבא וחייליו שיצאו לשרת את המדינה באמונה ואידיאליזם. תחושת המשמעות העצומה של פרנקי הופכת לבושה כשהיא מגלה גם שבביתה שיקרו וסיפרו שהיא בלימודים במקום אחר. אף אחד לא רוצה לשמוע על וייטנאם, על הזוועות, על האובדנים. אף אחד לא רוצה לדעת. הבושה והכאב אוכלים אותה מבפנים וחברותיה הטובות שם כדי לעזור, אבל לפעמים צריך להגיע עד הקצה כדי להבין איך לקום באמת.

אפשר לחלק את הספר לשני חלקים: החלק של השירות של פרנקי במלחמה, האתגרים של מקצוע האחות תחת אש והחברויות הנרקמות שם. השירות המשמעותי תחת הזוועות מתואר מאוחר יותר כתקופה היפה ביותר בחייה. ״הטובה ביותר והגרועה ביותר״ אומרת אחות אחרת באותה קבוצה בפארפאזה על דיקנס, אבל ברור שהצלת החיים הממשית, העבודה המאומצת והמתיחה הבלתי אפשרית של קצה גבול היכולת לא רק היוו גבורה בפועל אלא גם נחוו כך. זה לא היה קל, זה היה נורא ואיום, אבל כשאת עושה טוב בעולם, זה נותן כח.

החלק השני הוא החלק בו בכיתי כמעט בלי הפסקה. הסבל הארוך והמתמשך לאורך שנים הרגיש איום ונורא ורציתי לשלוח אותה לראות את הסרטון של אודי כגן על הלם קרב, אבל זה בדיוק העניין, להבין את ההתפתחות והדרדרות ולראות ולהפנים איך הבושה והפחד והבדידות האיומה הורסת את האדם. מערכת היחסים של פרנקי עם הוריה מתפתחת לאט ויפה ועצובה מאוד, אבל החינוך שלהם וחוסר ההקשבה בהתחלה יחד עם קבלת הפנים הניצית מקשה על פרנקי למצוא שלום בתוך עצמה. בכל פעם שהיא מנסה לקבל עזרה בקבוצות של חיילים יוצאי ויטנאם אומרים לה: ״נשים לא היו בויטנאם״ ולא מקבלים אותה לקבוצות. בנוסף, המעקב אחרי המלחמה, הזוועות שממשיכות להיעשות ומחריפות, הנזק של אייג׳נט אורנג׳ ועינויי השבויים לא מאפשרים להחלים באמת כי המלחמה עדיין שם. שנאת המלחמה שמתערבבת עם שנאת החיילים עדיין באוויר ומשהו בהבנה שזו מלחמה שארצות הברית רק מפסידה בה, מלחמת טעות, מערערת את תחושת המשמעות שהיא חשה קודם. יחד עם בארב היא יוצאת למחאות של חיילים ופצועים ומנסה למצוא משמעות דרך המאבק להפסקת המלחמה והעלאת מודעות לשבויים. היא מנסה לחיות, לפתח מערכת יחסים, אבל האובדנים שלה קשים מדי, ההתמכרות קשה והיא נופלת לפני שהיא קמה.

הספר הוא על חברות אמיתית בין נשים, על שירותן המשמעותי של הנשים בתקופת המלחמה וכמו תמיד אצל האנה, הוא נעשה אחרי מחקר ארוך של שנים. ספריה נחשבים ״ספרי נשים״ אבל אני ממש מקווה שנשים וגברים יקראו אותו.

עבורינו הישראלים הוא ספר מאוד רלוונטי. לקרוא על הצעדות והמחאות ״להחזיר אותם הביתה!״ על הסרטים הצהובים בכל בית בעקבות הלהיט דאז Tie Yellow Ribbon Round the Ole Oke Tree המספר על החיילים שחוזרים הביתה ורוצים לדעת האם ולאן לחזור... נוגע במקומות הכואבים כאן ועכשיו. מלחמה שנחווית בחלק מהעולם כאחת שאינה בהכרח מוצדקת, היריקה בפנים, המשטים והקריאות כלפי החיילים כרוצחי תינוקות, החרמות סביבנו והשבר בתוכינו, ערעור האמונה במנהיגי המדינה ובמניעים שלהם – כל זה מאוד מאוד רלוונטי. והחשובה מכולם, היא הידיעה מה מחכה לנו כשהכול באמת יגמר. האנשים השבורים המהלכים והצרכים שלהם. איך החיילים שלנו יחזרו מהמלחמה? האם אנחנו מוכנים לקבל אותם כמו שצריך? והחטופים?

כל החצי השני בכיתי בשביל פרנקי, בשביל הכאב שלה, בשביל הכאב שלי והכאב של כולנו. הספר הזה קרוב מאוד לבית. אני חושבת שיש לנו מה ללמוד ממנו. על סבלנות, על אהדה, אכפתיות וכל מה שצריך כדי לא להעמיק את השברים אלא ללמוד לקבל אותם ולצעוד לעבר החלמה. גם אצלנו המלחמה לא נגמרה, אבל נזקיה כבר פועלים שנתיים.

הספר לא מושלם, יש לפעמים בחירות צפויות של המחברת. לא הרגשתי את החברות החזקה שהיא מספרת בצורה הטובה יותר – למשל מה פרנקי עושה ועוזרת לחברותיה? זה תמיד הרגיש קצת חד צדדי. חוסר המודעות של פרנקי למה שהיא עוברת כמעט בלתי נסבל אבל אני חושבת שמאוד אמין ואולי מסביר בעולם ההוא האחר, ללא מודעות לטראומה, איך המנגנון הנורא הזה עובד. פחות אמין במערכת היחסים עם הנרי, פסיכיאטר שמתמחה בתחום, שלא הבחין או התערב מספיק בזמן. הבגידה שהיא חווה ודוחפת אותה לקצה היא חלק איום ונפלא כאחד, כיוון שהיא מצטרפת לבגידה שלה בערכיה ולבגידה שחוותה מהמדינה שלה ובאמת כמה כבר אפשר לסחוב?! אהבתי מאוד את ההתפתחות האיטית מאוד והכנה של מערכת היחסים שלה עם ההורים. האנה גם מקפידה על דיוקים היסטוריים שמתבטאים במוזיקה, אוכל ובגדים יחד עם אירועים היסטוריים ידועים והתייחסות לאישים בולטים לתקופה. קראתי כבר כמה ספרים שלה ובעיני זה הטוב ביותר.

מקווה ששכנעתי.

בשורות טובות לכולנו.