סקרמוש - רומן מימי המהפכה הצרפתית

שם:סקרמוש

סופר: רפאל סבטיני

שנת הוצאה: 1921

הוצאה לאור בארץ: אסטרולוג הוצאה לאור

לפני הכל, ואוו עד כמה התגעגעתי לכתוב כאן, באמת.

חודשים שאני נאלץ לתפקיד הצופה מן הצד וכעת הכרחתי את עצמי לעצור הכל ולכתוב.

בתקופה האחרונה שמתי לעצמי מטרה ללמוד על המהפכה הצרפתית דרך לטובת הפרויקט הבא שלי...

כמובן שאחת השיטות שבחרתי לעצמי היא לקרוא פרוזה על התקופה, ולאחר חיפוש קדחני שלושה כותרים עלו: "עלובי החיים", "בין שתי ערים" ו"סקרמוש".

סקרמוש תפש את תשומת לבי קודם כל בזכות השם. יעני עצרו רגע ותגידו במבטא צרפתי מוגזם את המילה סקרמוש ואל תגידו לי שלא עלה לכם/ן גיחוך שכזה.

הדבר השני שמשך את תשומת ליבי היה התקציר.

אנדרה לואי הוא עורך דין צעיר, ללא שאיפות מיוחדת בחייו, שהנאתו העיקרית בחיים הינה להסתכל מן הצד על אבסורדי החיים ולצחוק עליהם.

אל אף שאינו בן אצולה כל חייו סבבו סביבם שכן בתור יתום הוא אומץ על ידי האציל המקומי בעיירתו, וזה אף היה זה ששלח אותו ללמוד עורכות דין בעיר הגדולה.

אופיו השלו והנחבא אל הכלים מתערער כאשר חברו הקרוב נופל קורבן למרקיז (תואר אצולה) אכזר המחפש להשתיק קולות מורדים בחברה הצרפתית בדרך החרב.

אירוע זה שולף בכוח את אנדרה מתפקיד הצופה בצד למשתתף פעיל בהמולה החברתית המתחילה להרים את ראשה ברחבי צרפת, אך לפני שאנדרה מספיק להבין כי נכנס בריצה כשגפרור בידו אל חבית נפץ עולמו מתהפך על ראשו.

אנדרה נאלץ לנטוש את חייו, את אלה שקרה להם חברים ומשפחה, ערכים וחלומות, כדי להציל את חייו מידו של המרקיז.

אנדרה מוצא את עצמו מסתתר בתוך תיאטרון נודד שם הוא מסתתר מאחורי מסכה וגילומו המפורסם של סקרמוש הערמומי.

אחרי מהפך לא מתוכנן זה בחייו של אנדרה אלו הופכים לכאלה של הרפתקה ואי וודאות שכן כעת הוא חי בין עולמות. אולמות תיאטרון מפוארים ושוקי פשפשים, בין אנשים ומעמדות, בין חלום למציאות.

הוא מתאהב ומתאכזב, מצליח וכושל, בורח ומתיישב, וכל זאת כאשר אש המהפכה אותה הצית רק מתגברת ומאיימת להוריד את המסך על המופע הנודד של הנמלט אנדרה-לואי, הלוא הוא סקרמוש.

הרבה זמן שלא קראתי ספר שבאמת אהבתי, יש לו חולשות ונגיע אליהם, אבל פשוט אהבתי את הספר הזה.

דבר ראשון אני אוהב משלב גבוה, כזה אני.. סנוב, כשאני קורא ספרות ישנה המשלב בדרך כלל גבוה יותר ומספק לי אתגר אינטלקטואלי כשאני נדרש ללמוד מושגים וביטויים נשכחים.

אחד הנקודות החזקות של הספר היא התפאורה שלו.

הפסטורליות הצרפתית מתפוררת לאיטה יוצרת מעין מתח ידוע מראש שיוצר את התחושה הזו בלב של "עוד רגע זה קורה", שכן מרגע שקראנו את צמד המילים "המהפכה הצרפתית" ידענו שראשים הולכים להתגלגל להם.

העלילה בנויה במעין מדרגות של הסלמה המודגשות לנו לפי השלבים השונים שאנדרה עובר דרכם, שזהו אלמנט נוסף העוזר לנו, הקוראים, להישאר מרותקים וסקרנים לגבי סיפורו של אנדרה.

מה שלא עוזר, הם כל הרגעים שהסופר מחליט לפנות אלינו כאילו היינו חברים שלו מספסל הלימודים.

בדקתי ולמיטב ידעתי כל הסיפור הזה של סקרמוש הוא בדיה אחת גמורה, אך משום מה הסופר מספר לנו את הסיפור כאילו שאנחנו יודעים מי הוא אנדרה-לואי ובעצם אנחנו פה בשביל להעמיק את הידע שלנו לגביו.

יש רגעים שהסופר פונה אלינו הקוראים ואומר דברים כמו "הרי ברור לנו מה אנדרה חשב באותו רגע".

כדי להצדיק את הבנתו של הסופר לגבי מצב רוחו של אנדרה הסופר מפנה אותנו לספר שאנדרה כנראה כתב הנקרא "ווידויים". אני מזכיר, אין אנדרה-לואי מפורסם, הוא בדיה.

לא מבין מה היה הקטע של כל העניין הזה בספר והוא היה הדבר השני שהציק לי בספר, שכן בכל פעם שזה קרה רציתי לענות לסופר ולהגיד "אכפת לך לשתוק לרגע, אתה מפריע".

אם זאת זה היה הצקה שחזרה על עצמה פעמים בודדות ולא פגעה בהנאה שלי בספר, מה שכן פגע לי בהנאה של הספר היה הגיבור הראשי, אנדרה.

בכריכת הספר רואים תמונה מטעה, גבר מחויך מניף את חרבו לאוויר כאשר הוא אוחז באישה אדמונית הנשענת בחדווה עליו. טוב אז.. אנדרה הוא לא ממש הטיפוס המחייך.

הוא סוג של דוקטור האוס. ציניקן מבריק שכל הבדיחות שלו הן מחושבות לקדמו בחיים ולעקוץ את העומד מולו. לאנדרה אין רחמים במובן הזה לאף אחד.

המאפיין של אנדרה לצחוק בכל רגע שהוא נתקל באבסורד של החיים משמש בעצם כקונטרס למי הוא באמת, איש קר ומחושב שהחיים עבורו הם משחק והוא רוצה להיות הכי טוב בהכל. דבר שהוא מצליח משום מה. באמת שכמעט כל נושא שהוא בוחר לעסוק בו הוא נהיה מומחה ומהפכן בן רגע.

לולא התפאורה המדהימה והדמויות הצד החזקות, אנדרה עוד היה הורס לי הסיפור שלו עצמו.

אבל לא עזר לו, התאהבתי בספר מההתחלה ואת המאה העמודים האחרונים קראתי בכזו התלהבות המהולה בחרדה שבסוף הספר כמעט התחלתי לקרוא מההתחלה את אותם מאה עמודים אחרונים.

הסוף ידוע למחצה, המהפכה יוצאת לדרך, אך האופן בו אנדרה והעולם שנבנה סביבו מסתובב באותו רגע היסטורי הופך את הרגעים האחרונים למרתקים לרמה קלינית.

הנקודה האחרונה שאגע בה, לפני סיכום, היא כמובן האקטואליות של הנושא. מהפכה על רקע פוליטי. דיונים רועשים המחולקים לשמרנים וליברלים. מהפכנים עם כוונות טובות לצד אלו המחפשים דם.

כולם מוצגים בספר בצורה כנה ומרתקת. אפילו המרקיז שהוא האליטה יוצא בסוף כמעט סימפתי.

"אם כל הפגמים בשיטת השלטון שלנו, המבוססת על מעמדות", שואל המרקיז את אנדרה, "האם אתה יכול לחשוב על אחת מוצלחת יותר שתעבוד".

אנדרה לא עונה וגם הסופר, השאלה נשארה פתוחה לקורא.

היום אנחנו חיים בתקופה מדאיגה בה, כמו אז, וויכוחים עקרוניים בחוגים מסוימים אינם אפשריים כיוון שכל צעד מאמין בכל ליבו שהצד השני רוצה לרעתו.

אז, הכל נגמר בפיצוץ בו כולם הפסידו.

בסוף הספר אנדרה עושה את המהלך הנכון עבורו. אני מפחד לחשוב כמה מאיתנו יחשבו לעשות כמותו.

לסיכום, סקרמוש הוא כל מה שאני אוהב בספרות.

הוא ספר המאתגר את החשיבה בשל הצורה בה הוא מציג נושא טעון והיסטורי על רוב לבדיו, הוא מהנה ומרתק בזכות שלל דמויות היוצרות פסיפס צבעוני.

למרות שהדמות הראשית היא קבוע אפרורי למדי, בדיעבד אני מאמין שהסופר בחר לעשות זאת כי סקרמוש הוא הדבק המחבר את העולם יחדיו.

אצילים וליצנים, לוחמי חופש ודיקטטורים, תיאטרון ומשפט, אהבה ושנאה.

בסקרמוש יש את כל אלה, ואפילו סוף טוב.

עלילה מרתקת לצד תפאורה מהממת של היסטוריה ודמויות משנה. דמות ראשית אפרורית הטובה בהכל ורגעים ביזארים שהסופר מרים לדמות שלו קצת פוגעים בהנאה, אבל לא מספיק.

ממליץ בחום למי שאוהב רומנים היסטוריים ולמי שרוצה ללמוד קצת על ההיסטוריה של דמוקרטיה ומה אנשים עשו בשביל להשיגה, לטוב ולרע.

יצא לי פוליטי משהו אהה... טוב נו... למי שלא אהב אני ממליץ לאכול עוגות.