בשבוע הספר האחרון, הסתובבתי בין הדוכנים עם אשתי וחברים. הסתובבנו בין ילדים נרגשים, חובבי תרבות מושבעים, וסופרים המשתוקקים לקוראים. עברנו בין ההוצאות וחברים שלנו שהציגו את הספרים שלהם. מכולם זכורה לי הסופרת של הספר "מאה ואחת". אישה נעימת הליכות שפרסמה ספר הסובב סביב ההבטחה, שכל אחד ממאה ואחת הסיפורים המוצגים בו עומד על מאה ואחת מילים בדיוק. אין מילת קישור לא קשורה. אין חיבור מנותק. אין פועל ללא מעש. כמו מנה קולינרית, יקרה יותר ממה שהיא אמורה להיות, כל המרכיבים מזוקקים ל"ביס המושלם". לאחר השיחה מיהרתי להוסיף את הספר לרשימת המשאלות שלי, וכשההזדמנות לקרוא אותו לסקירה צצה, טוב, קרקרה לי הבטן.

הספר "מאה ואחת" הוא אסופת סיפורים. לא מדובר בגרסת מודרנית של "אלף לילה ולילה", אלא בגרסה הישראלית לשחרזדה. חלק מהסיפורים פורסמו בעבר כמו, "פסגות" ו-"תל אביב", וזכו בפרסים. הסיפורים מתמקדים, ברובם, בסיפורים קטנים. נקודות ורגעים מחייהם של האנשים הסובבים אותנו. הספר מחולק לשלושה חלקים, שאינם שווים באורכם, ומתמקדים בנושאים מסוימים. כמובטח בכל אחד מהחלקים יש סיפורים באורך של 101 מילים, וביחד הם מגיעים למאה ומשהו סיפורים. יש מספר קטן של סיפורים שהם בעצם אותו סיפור בחלקים. מה שנקרא, "פרקים". אני ציני כמובן, וכל אחד מהפרקים, או הסיפורים, שומר על ההבטחה של 101 מילים, ובעיקר שומר על האיכות והקול הייחודי של דינה.

אני לא רגיל לקרוא אסופות סיפורים. מרגיש כמו משהו לא אפוי. עוגה שלא הספיקה לתפוח. כמו האלגוריה למנת שף, היא טעימה והכל, אבל אחריה אני הולך לאכול פלאפל בשביל לשבוע. המזל של "מאה ואחת" הוא שדינה ממש, אבל ממש, יודעת לכתוב. בהתחלה כשהוצאתי את ספר הביכורים שלי נמנעתי מלקרוא לעצמי סופר. הסיבה לכך היא שאני מאמין שסופר/ת זה מישהו שיש לו כזאת שליטה בשפה, שהוא מסוגל לרתום אותה לצרכיו. דרך היכולת שלה להגיד הרבה במעט, דינה בהחלט יכולה לקרוא לעצמה סופרת. השפה עשירה, הרגש פורץ החוצה, התיאורים מדויקים, ויש אפילו מסרים חיוביים. פשוט אומנות. אבל, כמו באומנות, זה לא בהכרח לכולם.

בגלל המבנה הקצר שלהם, חלק מהסיפורים הרגישו לי קצת תבניתיים. אותה תבנית כמו של בדיחה. הצגה של הדמות, בניית מתח, ופאנץ'. רק שפה הפאנצ'ים צובטים בלב, במיוחד בחלק השני נקרא לו, האקטואלי. זאת לא בהכרח ביקורת. הרי זה כמו להאשים פסל בזה שהוא סטטי כל הזמן. אבל למי שלא רגיל ורוצה (וממש כדאי לו) להוסיף את "מאה ואחת" לספריה שלו, צריך לבוא מוכן. ספרים כמו "מאה ואחת", לטעמי, הם ספרים שלא קוראים ברצף. כל כמה זמן, כשרוצים זריקה של כתיבה חכמה ומדויקת, פותחים בעמוד אקראי וקוראים מספר סיפורים. אני חושב שההפסקה בין הסיפורים גם תעזור להעמיק בעומק הנסתר הנמצא בכל סיפור.

לסיכום, ספרים (או כל סוג של אומנות בעצם) נמצאים על סקלה שבין מוצר ליצירה. הרי טבעו של סיפור הוא לנדוד בין קוראים, ולכן בטבעו הוא מוצר שנועד להמונים. היצירה טבעה הוא לעצמה. בין מאה ואחת הסיפורים (פלוס מינוס) המוצגים ב"מאה ואחת" יש הנאה ויש מסרים, אבל בעיקר יש אומנות הכתיבה. חלק מהסיפורים יכולים להרגיש סתמיים. באים והולכים לפני שהספקנו להבין מה הם רצו מאיתנו. אבל כזאת היא אומנות. היא לא תמיד ברורה מהמבט הראשון. אני ממליץ בחום על "מאה ואחת". זאת פנינה של ספרות וכתיבה מקומית. טכנית נכונה, רגשית ומושכת. וכן, כל פסקה בסקירה הזאת עומדת על מאה ואחת מילים בדיוק.

טריגרים:

יש ממש קצת רמיזות של מיניות ואלימות, אבל לא משהו מפורט. אותו הדבר עם מוות ושכול.