הקומדיה האלוהית

שם:הקומדיה האלוהית

סופר: דנטה אליגריי

שנת הוצאה מקורית: 1300

שנת הוצאת התרגום: 2014

מתרגם (וביאר): ראובן כהן

"אלמוג! מה זה?"

"מה? זה ספר טוב"

"זאת קבוצה לספרים לקרוא בשבת, בטיסה, בשביל הכיף! מה הבאת לנו פריט היסטורי עם 1136 עמודים שאתה משתמש בו לפעמים כמשקולת?".

"זה ספר כיפי..."

"כיפי! כיפי! למה? כי יש בו רומנטיקה, מתח, אימה, קומדיה, גמרא, יהדות, נצרות, איסלם, מיתולוגיה יוונית, מיתולוגיה רומאית, דילמות מוסריות, שאלות קיומיות, אומנות ושירה!!!".

"טוב.. כן".

הרגשתי צורך לכתוב על ספר שאני אוהב, לא רק אוהב, ספר ששינה לחלוטין את הדרך בה אני מסתכל על החיים, ההיסטוריה, ספרות, איך לכתוב ספר והקשר בין חילונים לדתיים.

לפני הכל אני מבקש להפנות את הזרקור בצורה שווה על הסופר המהולל דנטה ועל המתרגם המופלא ראובן שדרך עבודת מחקר מעמיקה ומפליאה של ההיסטוריה הפוליטית של איטליה מהמאה ה-14, הכרות וחיבור של זרמים שונים ביהדות ובנצרות ועוד הרבה הפכו את הספר לחוויה מעשירה שאין כמותה.

כן, כן, זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בקלילות. הכתיבה היא ארכאית וכתובה כשירה. לכל משפט, מילה, פסיק ונקודה יש משמעות היסטורית ופוליטית שאם לא נכיר את משמעותה נפספס את העיקר. לשם כך צריך מתרגם טוב.

מתרגם טוב הוא כמו צורף טוב. הם מקבלים לידיהם אבן יקרה שלוטשה לשלמות והם מעלים את ערכה דרך עבודת כפיים קשה ועדינה ליצירת התכשיט שמולנו.

ראובן יצר תכשיט שכזה ועליו אני מבקש להמליץ לכם.

את השפעתה של ה"קומדיה" על התרבות המערבית קשה לתאר בפסקה או בספר בודד. הקומדיה הפכה רעיון רוחני לבשר ודם. היא הופכת מקומות דמיוניים לדימויים קסומים אותם קל לדמיין בראש.

היא הדליקה את דמיונם של יוצרים ויוצרות לאורך השנים ואף ספר מעולם לא השתווה לרמתו. השבוע אפילו קראתי כתבה ישראלית באינטרנט שעשתה שימוש בתיאורי הקומדיה בשביל לחזק את עמדת הכותב.

"הקומדיה" עושה הרבה דברים (אגב להיות מצחיקה זה לא אחד מהם, פשוט קשה לא להצחיק אותי) אבל הדבר המיוחד מכולם לפי דעתי וזו נקודה איתה ארצה לפתח אתכם דיון היא שהקומדיה מחזקת מאוד את עמדתך אם אתה דתי או חילוני.

אז מה בדיוק קומדיה פה?

הסיבה האמיתית מדוע דנטה אלגיירי בחר לקרוא ליצירה שלו "הקומדיה האלוהית" מעולם לא תועדה על ידי המחבר. הסיבה הרווחת היא שבעבר יצירות היו מתחלקות לשניים: טרגדיה (אירועים היסטוריים, דתיים, דרמה וכדומה) וקומדיה (פנטזיה, קומדיה במובן המילולי, ילדים וכדומה).

משערים שדנטה לא חשב שהיצירה שלו ראויה להיות בקטגוריה של טרגדיה אז הוא קרא לה "קומדיה".

הסיפור עצמו הוא רומנטי... במידה מסוימת.

דנטה (הדמות הראשית היא הסופר עצמו) יוצא למסע בעולם שאחרי החיים בתקווה למצוא את אהובת ילדותו ביאטריצ'ה (האמתית אגב, הוא באמת אהב את האישה הזו פשוט התחתן עם אחרת) שמתה. בדרכו דנטה עובר בשלושה עולמות המחוברים ביניהם (הספר מחולק לפי כל עולם): התופת (גיהינום), הפורגטוריום (שלב מעבר לגן העדן בו מכים על חטא) וגן העדן.

בשתי העולמות הראשונים דנטה מלווה על ידי ורגיליוס שהיה משורר רומאי בו ראה דנטה (האמתי) כמורה מההיסטוריה.

בדרכו מפרט דנטה באוזנינו את השלבים השונים והמחשבה מאחורי כל אחד מהעולמות המחולקים גם הם לשלבים שונים.

אם אי פעם שמעתם את המושג "הוא עבר שבעת מדורי/שלבי/מדרגות גיהינום" אז זה משם.

בדרכו פוגש דנטה בדמויות דתיות משלושת הדתות השמיות ומהמיתולוגיה היוונית/רומאית, אנשי מלוכה, אנשי העיר ממנה ברח ועוד.

אלים, מלאכים ומפלצות לצד דמויות היסטוריות כמו לוחמים מפורסמים, סופרים, מלכים ואנשי דת.

למרות שהחלוקה של הספר היא לשלושת העולמות, החלוקה האמתית היא לשתיים. הסבר לוגי והסבר רוחני.

המטרה של הספר היא להסביר לנו איך הצדק האלוהי עובד ומה השיקולים מאחוריו, עד לרמה מסוימת...

כדי להסביר את החלוקה לשלוש נתחיל בדוגמא הראשונה אותה אנו פוגשים לכל אורך הספר.

מסופר על משפחה עם כמה בנים ובת אחת שבחרה להקדיש את חייה לאהבת האל והתנזרה. במהלך ניסיון מצד האחים להיות לצידו של אדון רב עוצמה האחים מציעים לו את שירותי המשפחה, אך האדון דורש רק דבר אחד, את ידה של האחות. אותו אדון מחזיק בצבא פרטי ואם האחים יסרבו הם מסכנים את כל בני משפחתם, אך אם הם יסכימו, הם יכריחו את אחותם להפר את שבועתה לאל.

בסוף הם מגיעים להחלטה שטובת המשפחה עולה על טובת הפרט, חוטפים את אחותם מהמנזר ומגישים אותה לאדון המרושע המכריח אותה להפר את שבועתה.

במהלך הקומדיה אנחנו פוגשים את כל שלושת הדמויות בסיפור ורואים איך הצדק האלוהי נעשה.

הרי יש לנו כאן שלושה חוטאים:

האדון – השתמש בכוחו הרב כדי להכריח באיומים אחים לצאת כנגד אחותם ולהפר שבועה אלוהית.

האחים – שבפזיזותם לרצות אדון רשע דנו את אחותם לגורל מר.

האחות – שהפרה את שבועתה.

את האדון אנחנו פוגשים בגיהינום, האחים בפורגטוריום ואת האחות בגן העדן.

מדוע החלוקה הזו חשובה לסיפור, לא רק בגלל הת"ש. האמונה הנוצרית מבוססת על כך שביום מן הימים צבאות גן עדן ירדו על הארץ ויביאו לסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. העולם שיקום לאחר מכן יכיל את כל האנשים שלא חטאו או שחטאיהם נסלחו (אלו שמגיעים לפורגטוריום), בעבר ובהווה.

רק אנשים שהגיעו לפורגטוריום או לגן העדן יתקבלו לעולם החדש, אלו שבגיהינום יישארו שם לנצח.

ההבדל הזה חשוב ומעניין כי לחטא יש רמות ולכן כדי שיתקיים "צדק" יש צורך בהיגיון מסוים.

כפי שראינו בסיפור הקטן הזה לפעמים אנחנו חוטאים בלת ברירה, לפעמים אנחנו חוטאים כדי לקיים מצווה כמו להגן על המשפחה ולפעמים אנחנו פשוט חוטאים. המושג הזה של "צדק" ומשמעותו מלווה את כל היצירה.

הקומדיה רצופה בסיטואציות דומות המתארות חוטאים ועונשם. מוריו של דנטה מסבירים בעזרת אזכורים מהמיתולוגיה היוונית ומהגמרא היהודית את ההיגיון מאחורי העונשים ומשמעותם.

חלק זה סקרן אותי מאוד שכן בעת המודרנית יש תחושה, בצד הנוצרי לכל הפחות, שכל חיבור בין דתות שמיות למיתולוגיות פגאניות הוא עלבון וחטא נוראי, כשהאמת היא שבימי הביניים (הזמן בו נכתבה הקומדיה) זה היה מקובל וסביר בהחלט לחבר בין השניים.

סנטורים, גורגנות וטיטאנים ממלאים את הגיהינום בזמן שחריטות אבן בפורגטוריום מתארות את אלי האולימפוס בתפארתם האלוהית.

מעל להכל התלות של דנטה ביהדות הפתיעה אותי מאוד, ומעל הכל ההערצה שהייתה לו לרמב"ם.

כן, אל תצפו לאהבת יהודים. רוב הדמויות התנכיות התנצרו בחיים לאחר המוות, על פי דנטה.

דבר נוסף שהיה מעניין הוא לראות את ההבדל המחשבתי בין איך יהודים רואים את האלוהות לבין הנוצרים ואיך דנטה משלב זאת במסעו. הרי ביהדות ה' אינו דמות בשר ודם ממשית אלא ישות אלוהית ובנצרות הוא לא רק דמות, יש לו גם בן. (הערת ביניים – מריה היא הכוכבת האמתית בנצרות ואני לא מבין את ההתעסקות הזאת בבן שלה. היא האמא הכי פולנית שקראתי עליה).

בזכות חיבורים מסוג זה, לצד תיאורים מופלאים של עולמות דמיוניים ויצורים קסומים, מצאתי את עצמי נמשך לקרוא עוד קצת ועוד קצת כדי ללמוד בעצם איך התרבות המערבית עוצבה. המעבר בין אמונה פגאנית, לאמונה הנשענת על מיתולוגיה ועד לאמונה השמית המודרנית. כל זאת כמובן בזכות עבודתו המרשימה של המתרגם.

מעולם לא חשבתי שאלמד כל כך הרבה על ההיסטוריה של איטליה והמלחמות הפנימיות שלה וכמובן כל דבר שאני לומד על המיתולוגיה היוונית, הוא בונוס.

לדוגמא, עוד דילמה מוסרית מרתקת וטרגית.

מסופר על נסיך שאהב את אביו עד כדי כך שנשבע לאלים שהוא ולא אחר ינקום את דמו של אביו אם אחד מאויביו הפוליטיים החושקים בכס יתנקש בחייו. לאחר מספר שנים המלך נרצח על ידי אשתו המלכה, אמו של הנסיך.

הנסיך בבעיה, אם הוא יעמוד בשבועתו מול האלים הוא יצטרך לחטוא בהרג בתוך המשפחה (מי שקרא את הסקירה הקודמת שלי יודע שזה עניין רציני ביוון העתיקה), אך אם הוא יחוס על אמו הוא יפר את שבועתו מול האלים ואביו.

מה לעשות? מה לעשות?

אז דילמות יש בשפע, תיאורים מפעימים בלי סוף, דמויות היסטוריות מקשת רחבה של עמים ודתות ללא ספק! אך הדבר העיקרי שלקחתי מהספר, הדבר שנשאר איתי עד היום, הפתיע אותי.

אני גבר ישראלי חילוני, הסיבה שאני משתף אתכם בעובדה זו היא כי כפי שכתבתי קודם לכן, הדבר המעניין שהקומדיה עשתה עבורי היה לחזק את החילוניות שלי.

מדוע זה מעניין? כי מדובר בעקר בספר מאוד דתי שנועד להסביר ולחבר אותנו לרעיון של צדק אלוהי. דנטה לא המציא עולמות, הוא נשען על האמונה הנוצרית ותאוריה.

אני מאמין שבין אנשים חילוניים לאנשים דתיים יש תהום. לפעמיים זו תהום רחבת ידיים שלא מאפשרת לראות את הצד השני ולפעמים זו תהום צרה שאפשר לעבור מעליה בצעד, אך עומקה לא ניתן למדידה.

חילוניים (כמוני לכל הפחות) לא מאמינים ומקבלים את ההיגיון הדתי, מכיוון שהוא מסתמך על להסכים עם ההסכמה הבסיסית שהאל קיים.

אפילו העובדה שקודם לכן לא כתבתי את השם המפורש אלא אות היא לא בגלל שאני מאמין שהדבר אסור, אלא כי אני מבקש לכבד את חברי הקבוצה שכן מקצרים, שלא אומרים את השם במלואו סתם. זה ההבדל ביננו.

אנחנו מכבדים אחד את השני, אנחנו בני אותו עם, ויש ביננו אי הסכמה בסיסית – האם הוא/היא/זה קיים. אני אוהב לדבר על דת עם החברים שלי ללימודים כי אני באמת לא מצליח להיכנס לתוך הנעליים שלהם. אני לא רואה את מה שהם רואים. זה התהום שעליה דיברתי ואינני רואה את הקרקעית.

ההבנה הזאת הגיעה אלי בקומדיה ברגע יפיפה המסכם הכל. דנטה מגיע לגן העדן ופוגש מלאך. 

דנטה נרגש עד דמעות מהמעמד וממטיר על המלאך תשבוחות.

המלאך שואל את דנטה: "האם אתה מאמין שישו הלך על המים? האם אתה מאמין שהפך מים ליין?"

דנטה עונה באושר: "כן! כן אני מאמין!".

המלאך עונה לו בחיוך: "למה? לא היית נוכח כשזה קרה. אתה גם לא מכיר מישהו שהיה שם כשזה קרה. אותם ניסים קרו מאות שנים לפני שנולדת, מאין לך שהם באמת קרו?".

דנטה ממלא את פיו מים.

חברים וחברות כאן ראיתי את התהום בפעם הראשונה, כאן ראיתי את ההבדל. למה המלאך מקשה על דנטה, למה הוא מקשה עלי? כי התשובה לשאלתו היא פשוטה ומורכבת ברמה האישית.

האם אתה מאמין? כן או לא?

כשהקומדיה מראה את ההיגיון בצדק האלוהי ניתן להתחבר אליה. כשהיא מתארת יצורים אפיים השומרים על הסדר בצורה לוגית וסבירה לאוזן, כיף להקשיב לה.

אך זה נוגע לחלק של העונשים – הגיהינום והפורגטוריום. כי עונש לחוטאים קל להסביר.

אבל איך מסבירים עונש לצדיקים? זה כבר קשה.

זוכרים את האחות שאולצה בכוח להפר שבועתה? היא הגיעה לגן עדן אבל למפלס הכי נמוך שלו כי היא הפרה את שבועתה. השאלה מדוע היא בכלל נענשת, נשאלת אך לא נענית.

החלק המאתגר ביותר בקומדיה הוא גן העדן כי שם יש הרבה שאלות ורק תשובה אחת. הוא יודע, הוא מחליט, הוא צודק.

השאלה האם התשובה הזו תספק אתכם מתקשרת לשאלה של המלאך – האם אתם מאמינים?

מי שכן יוכל להגיד לעצמו שאולי לא באופן שהנוצרים רואים זאת אבל כן, ככה זה עובד. עבורי מהרגע שדנטה הגיע לגן העדן התקשיתי להתחבר לעלילה כי ההסברים שלו לא היו לי הגיוניים יותר.

קיים גבול בו ההיגיון זז לצד לטובת האמונה ואם אתם מקבלים זאת האמונה שלכם תתחזק ואם לא אז החילוניות שלכם.

הסיבה שאני כותב לכם על הקומדיה ומשתף אתכם בשיעור שלקחתי על עצמי היא כי עבורי זו כוחה האמתי של ספרות טובה. על מגש של כסף, מתחת למכסה עטור בתיאורי סצנות, מסתתר לו אתגר מחשבתי. יצור חיי המחפש לזחול אל תוך המוח שלכם ולתוך הנפש שלכם שם הוא יחיה וישגשג כל עוד תחשבו עליו. ספרים כמו הקומדיה האלוהית הצליחו להשפיע על דורות רבים ומגוונים של בני אדם כי החיה שדנטה יצר היא יפה. לא רק שהיא יפה, היא מפחידה. לא רק שהיא יפה ומפחידה, היא מאתגרת. מאתגרת את מה שעושה אותנו מיש שאנחנו ומה אנחנו יודעים על העולם בו אנו חיים ועל ההיסטוריה שהובילה אותנו לכאן.

פעם כמרים למדו את הרמב"ם ופעם הם תיארו לעם צדק אלוהי בעזרת אלי יוון.

לפי דעתי, כל אדם צריך לקרוא בחייו את הקומדיה פעם אחת לפחות. זאת לא קריאה קלה. זאת לא קריאה רציפה כי פעמים רבות הסבריו של המתרגם ארוכים יותר מהפרק המתואר. אבל זה שווה את זה.

יש היום כמובן עשרות ערוצי יוטיוב המספרים את הקומדיה עם איורים וקיצורים. דף הוויקפדיה מתאר בצורה מפתיעה למדי בדיוק את השלבים השונים והדמויות הרבות.

אני מאמין שרק עם מחקר מעמיק כמו זה שראובן כהן עשה, אפשר באמת ללמוד ולחוות את הניצחון הספרותי הזה.

10/10 אין שני לו.

תיאורים יפיפיים, עלילה מרתקת ומותחת, דמויות מגוונות, ערך לימודי, ערך נפשי עמוק.

טריגרים: תיאורי זוועה בגיהינום (לא גרפיים, אבל גיהינום), מסרים דתיים (ספר נוצרי בסופו של דבר).

אזהרה אחת מאוד חשובה לקוראים מוסלמים! התיאור של הנביא מוחמד הוא קשה לקריאה. מסתבר שהנביא הוא דמות שנואה במיוחד על הנוצרים בימי הביניים.