אורית זמיר היא יוצרת קולנוע וטלוויזיה, והיא מביאה לנו בספר הביכורים שלה את סיפור ההתמודדות שלה עם החרדה שלה מג'וקים. בכתיבה נמרצת וישירה, אורית פותחת את עברה וליבה במסעה לשבור את השליטה שיש לפחד על חייה. בגב הספר מובטח לנו הומור חד, אך האם הוצאה שתיים, שברזומה שלה רב המכר "מזל של מתחילים", מבססת את עצמה כבית לספרות קומית, מקורית, ומקומית? האם המעבר ממסך הקולנוע לדף עבד עבור אורית? ומה בכלל מצחיק בג'וקים?

בהנחה שאתם לא ילדים בני 5, כמובן.

אורית זמיר סובלת מפחדת מג'וקים, או קצרידפוביה. היא תמיד פחדה מהם, וחובה תגובות פיזיות ונפשיות בלתי ניתנות לשליטה בכל פעם שהמחשבה על ג'וק מתרוצצת בסביבתה. ביום בהיר אחד היא פונה לעזרתה של הפסיכולוגית תיאה. תיאה נותנת לאורית משימות שונות, ברמות חרדה עולות, המפגישות אותה עם הפחד הנורא שלה, אך לא היחידי. מהסתכלות על ציורים של ג'וקים ועד אימוץ ג'וקים מפלסטיק. בדרך אורית מעלה בזיכרונה את דמותו של אביה, אמה, ואחותה וכיצד הם עיצבו בכוונה ושגגה את פחדיה. האם תצליח להתגבר על הפחד המשתק? האם תעז לשלוח ידיים אל הפינות החשוכות במטבח? ומי יגן על שני ילדיה מפני ג'וקים מפלצתיים בעלי כוחות-על, אם לא אמא שלהם?

"נא לא לרסס" מרגיש כמו שיחת חולין. לטוב ולרע. אורית זמיר ללא ספק אוהבת ספרות ובעלת יכולת התבטאות גבוהה, אך הספר ביכורים שלה מרגיש כמו "אמנות חוצנית" (או outsiders art). יצירה שנעשתה מחוץ לגבולות הז'אנר וחוקיו.

הספר כתוב מנקודת מבטה של אורית, ומכיל קמצוץ של דיאלוגים. הפרקים בספר הן רמות החרדה השונות איתם אורית נאלצת להתמודד כחלק מהטיפול שלה, וכל רמה מחולקת לכותרות. הספר אפילו מכיל התכתבויות מיילים בינה לבין האנשים השונים איתה היא באה בקשר במהלך הטיפול שלה.

הכל נעשה באופן שמערער את הקו הדמיוני בין סיפור בדיה, לסיפור המבוסס על סיפור אמיתי, לסיפור שהינו פשוט כמשמעו מה שהתרחש בחייה של הכותבת. תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי שואל, האם זהו סיפור או פוסט "מה עבר עלי בשנה האחרונה?"

האם אורית היא הדמות בספר? או שמא היא אינה דמות, כיוון שהיא היא. והיא מספרת מה עבר עליה. עליה הכותבת, ולא עליה הדמות. כי הכותבת היא הדמות ולכן היא, היא. אלא אם היא כן דמות בספר ואז היא לא היא, היא ההיא מהספר. ואני קורא וסוקר. אז האם היא היא ואני אני. או שמא היא ההיא ואני תמיד נשאר אני? ולאן הלכתי עם כל זה?

אה כן, הלכתי להבטחה להומור ואכן לאורית יש את החוש הציני והחד להערות שנונות. אך כאמור, כיוון שככל הנראה מדובר באירועים אמיתיים, אין בספר מקום להגזמות קומיות, או אירועים סאטיריים. אין מקום לסלפסטיק. אין בדיחות כמו שיש הערות שנונות, והן אכן שנונות. ההומור נובע מהכתיבה המהירה, התמציתית, והחדה של אורית, אשר מביאה את שנות ניסיונה בכתיבה קולנועית לספר קליל, מהיר, ותמציתי הסובב אותה ואת עברה.

אם זאת לכתיבה בגוף ראשון יש את החיסרון, שהעולם והדמויות סביב דמות המספר מקבלות חשיפה שטחית בלבד. בעלה יואב, הפסיכולוגית תיאה, הוריה ואחותה, כולם מוזכרים בשם והופעות חולפות. זאת יחד עם סגנון הכתיבה המהיר והתמציתי משאיר שאלות רבות סביב האנשים הסובבים את אורית.

לדוגמא, אורית מספרת שבעוד היא מפחדת מג'וקים אחותה מפחדת מאנשים.

למה? איך זה בא לידי ביטוי בחייה? האם גם היא חרדתית כמו אורית?

לא יודע.

כשניגשתי ל"נא לא לרסס" ציפיתי לקבל ספר הומוריסטי בסגנון "מזל של מתחילים" של רעות וויס, ובסוף יצאתי עם תחושת זיכרון לספר הביכורים של אור שוהם "8 דקות", המספר בלקט סיפורים קצרים כיצד דמויות שונות מגיבות להיעלמותה של השמש. כמו "8 דקות", גם "נא לא לרסס" מרגיש כמו ניסוי בכתיבה. יציאה מהמסגרת של סיפורת וכתיבה קונבנציונאלית. דרך כתיבה יחידות אורית מנגישה את פחדיה. את המנגנון ממנו הם נולדו, ואיך הם מעצבים את חייה. במעט מילים (13,486 ליתר דיוק) אורית אומרת הרבה על פחד ועל התמודדות בפחד.

השאלה הראשונה שתאיה שואלת אותה היא, "למה עכשיו?"

כמו שהשאלה הזאת קצרה, ככה יש בה עומק.

זה "נא לא לרסס". קצר, קולח, וחזק.

לסיכום, המעבר של אורית מהמסך הגדול לדף עבר בהצלחה. החסרונות של הספר נובעות מהבחירה בז'אנר וזה טבעי, שכן אלו מגבלותיו. בזכות כתיבה איכותית ורגישה אורית הופכת את תהליך הטיפול שלה לנעים ומשעשע. כשסיימתי לקרוא את הספר מיד המלצתי עליו לשני אנשים הקרובים אלי וסובלים מפחדים בחייהם.

זה לא ספר טיפולי, זה ספר על להתמודד עם הטיפול, עם הפחד, ועם עצמך.

זה ספר על קבלה אישית וגדילה. ספר עם מסר חיובי לחיים. ספר עם ערך מוסף.

אז אם היא היא ואני אני.

אז אני אחכה לקרוא את הספר הבא של אורית זמיר, כי היא היא.

טריגרים:

ג'וקים.