הקו החם לאהבה / לידור דוידוב

טריגרים: אלימות במשפחה, קללות. אין מיניות מעבר לנשיקות בפה.

"אתה יכול להיות מה שתרצה. למה צריך להגדיר כל דבר? למה אנחנו צריכים להיכנס לתוך משבצת ולהחליט את מי אנחנו חייבים לאהוב ואת מי לא? אולי אפשר לתת ללב להחליט?" שאלתי.

נתחיל מהשורה התחתונה – כן. רואים שהכתיבה של לידור מאופיינת לסופר מתחיל. אבל כולנו היינו פעם קינג, סנדרסון, מרטין..... כולנו התחלנו מאיפשהו. לדוידוב יש יכולת לספר סיפור והוא שחזר סיפור מציאותי מן החיים לתוך סיפור שהוא קצת לא אמין ביום יום, אבל אתם יודעים מה? ניסים קורים כל יום. הלוואי שהנס שקרה פה יקרה לעוד בני נוער בישראל.

באופן אירוני למדי, כריכת הספר "הקו החם לאהבה" דומה באופן חשוד לזה של "ההיפותזה של האהבה". אני שמח לדווח שהכריכה מוצלחת למדי וגם זו של ההיפותזה. למעשה, אני מעדיף כריכות כאלה על פני גב של אישה, עין כלשהי, או פנים נעלמות..

העלילה בגדול מספרת את הסיפור מבעד נקודת מבטם של ארבעה דמויות: שחר, מיקה, מייקי (מיכאל), ותמר, אמו של שחר. השיטה שבוחר דוידוב לכתוב את נקודת מבטה של תמר היא דווקא דרך "יומן" שבו היא כותבת דברים וזה גם שיטה מקובלת ביותר.

מה קורה כשמיקה מתקשרת ל"קו חם" כדי לבקש עזרה, ומה יקרה לה כשלוש ארבע שנים מאוחר יותר כשהיא תתנדב באותו מקום בדיוק? החיים מצטלבים, מפתיעים, מזעזעים ובעיקר – מתחברים לקו אחד הגיוני.

מה קורה כששחר מתקשר לקו חם – ומקבל "מתנדבת" שאסור לה לדבר עם נערים ונערות אבל בסופו של דבר הוא מצליח לאזור אומץ, להתעמת עם הבעיות שלו, ולעזור לה להתמודד עם הבעיות שלה – וכל זה תוך כדי שהוא מנסה להתעלם מוולדמורט?

כן. וולדמורט. תצטרכו לקרוא כדי להבין את הקשר שלו. והאמת שזה לא מפתיע כי חיטטתי באינסטגרם של לידור דוידוב וגיליתי שהוא חובב הארי פוטר. אז... הכת של הארי פוטר ממשיך לגדול. 😀

ובחזרה לביקורת – כן יש הרגשה שלסופר יש מה להגיד והוא ממש מתאר בצורה מאוד מורגשת ומקרוב את סיפורו של שחר. במיוחד בקטעי האלימות שמתוארים שם. כמו שאמרתי, לא בכל יום יש נס ולא בכל יום הכול משתזר אחד בשני. אבל לדוידוב היה קשר הדוק מאוד עם הנושא הזה, לתחושתי. הנושא השני שמטופל בספר הוא היציאה מהארון – הפעם מהצד השני. כמו שמייקי (מיכאל) אומר – ברגע שיוצאים מהארון – כל המשפחה נכנסת לארון גם כן. והוא צודק מאוד. מיקה אחותו אכן נכנסה לשם וזו הסיבה העיקרית להתנעת העלילה.

"זאת רכבת הרים עצומה שלא נגמרת, כזאת שמקפיצה את הלב שלך לעננים בכל לופּ או ירידה חדה, כזאת שמביאה אותך עד לקצה הסכנה אבל גם גורמת לך להרגיש בטוחה ומאושרת."

מה אהבתי – סיפור אנושי וטבעי ביותר של בעיות של בני נוער. סיפור מהחיים, אפשר לקרוא לזה כך. אהבתי את שחר ומיקה. למייקי לקח לי זמן להתחבר אליו אבל התחברתי בסוף. דווקא תמר הייתה הכי פחות מוצלחת מבחינת כתיבה אבל זה מובן. אני לא אבא לשום דבר אז אני לא יודע איך הורה אמור להרגיש.

אני מאמין שהורה (שאין לו בעיה עם קללות ואלימות במשפחה) צריך לקרוא את הספר הזה. הוא מגיש בצורה נגישה את מה שהנוער של היום מתמודד אתו. זה אולי נעשה קצת דידקטי מדי, וזה אולי מעיק, אבל שתי המטרות (אלימות ובעיות דימוי אישי) משרתות את הסיפור. ובזה הסופר דייק. אפילו בסצנות השיחה שבהן מיקה מאזינה לשיחה שקרוב לוודאי היה קורה בקו חם כדוגמת ער"ן ואין ספק שהסופר לקח השראה משם.

מה לא אהבתי – דמותה של היועצת ניצה הייתה חד גונית, אפורה, לא עמוקה, ומעט "רשעית". הדמות לא נכתבה טוב לטעמי וההתנהגות שלה לא היה מאוד הגיונית.

הסופר התחבר לסימן הקריאה ככה שהרבה מאוד מהמשפטים הסתיימו בסימן קריאה שלא לצורך! וזה ממש עיצבן אותי! ואני חושב שהיה אפשר לוותר עליהם!

הנה, ראיתם מה עשיתי פה? משהו בסגנון הזה.

מה עוד לא אהבתי? שהיה מיני "מריחה" לקראת הסוף אבל המריחה נפתרה די מהר. היה היגיון בכל דבר ודבר, ודווקא המריחה הזו תרמה לסוף – גם אם לא אהבתי.

דמויות משנה שהופיעו ב"עמותה" שהומצאה לצורך העלילה - לא לגמרי חודדו עד הסוף או נכנסנו לעולם שלהם. כן ראינו שתיים שלוש סצנות אתם, אבל הם נעלמו ברקע. היה אפשר לכתוב "אלמוני פלוני" באותה המידה וזה יהיה אותו הדבר.

שורה תחתונה - כספר ראשון של סופר מתחיל – זה ספר נהדר. מעניין, עם עלילה שכל בן נוער והורה יכול להתחבר אליו. הוא לא חף מטעויות, הוא לא לגמרי מהודק, יש טעויות הקלדה ממש מעטות, יש "נו באמת!" בקטע המריחה המדובר – אבל כל זה לא אמור להפריע לכם. נהפוכו – אני שמח מאוד לכתוב ביקורת די חיובית על סופר מתחיל. אז לידור, תמשיך לכתוב – ובבקשה ממך, אני רוצה ספר נוסף ממך. בהחלט סיקרנת אותי עם העלילה המעניינת.