טריגרים: תיאורי פצעים, דם, מוות, פוסט טראומה (עוד על זה בהמשך), תיאורי מין מפורטים (אם כי בכל הסדרה כולה היו רק חמש סצנות מין מלאות. אילונה אנדרוז התקמצנו בגדול פה.)

על מה זה בגדול: משפחת ביילור היא משפחה קטנה וממוצעת מהמעמד הביניים אשר מנסה להסתדר. יש לה משרד חקירות קטן. המשפחה כוללת את אם המשפחה, פנלופי, יוצאת צבא שנפצעה ברגלה ולכן הפכה לצולעת. אמה, פרידה, אישה בת שבעים ומשהו, קשוחה, חובבת טנקים, חובבת שיפוצים, חובבת אבחנות חדות כתער, ואין לה בעיה להגיד את מה שהיא חושבת בלי למצמץ. נבדה, הדמות הראשית בשלוש הספרים הראשונים, היא אישה צעירה שנאלצה לקחת על עצמה את פרנסת המשפחה לאחר מות האב, ויחד עם המשפחה אחראית על משרד החקירות. קטלינה, הדמות הראשית בשלוש הספרים האחרים, טינאייג'רית מבולבלת אבל נאמנה ויודעת לעמוד בלחץ, ארבלה, בת הזקונים למשפחה – מה שאפשר לכנות כבחורה עם ראש על הכתפיים – אבל ממש לא כדאי לעצבן אותה, ושני בני הדודים למשפחת ביילור לאחר שהם חולצו מידיה של אחותה של האם, ברן (ברנרד) – טכנאי מחשבים גאון ומבריק עם אופי שקט במיוחד ונטייה לא להתערב במה שלא קשור אליו, ולבסוף – אחיו הצעיר והרזה, אבל המאוד מבריק עם הלשון החלקלק ועם הנטייה האלימה עד מאוד – ליאון ביילור.

אה, ואיפשהו בכל הבלגן הזה שתיארתי לעיל, הם צריכים להתמודד מול צרות פוליטיות, כספיות, בעיות התבגרויות, ענייני אהבה, וכמובן – רוגן המשוגע ואלסנדרו סגרדו. שכה האל יעזור לנו.

הספרים מאוד ארוכים. מאוד. זה לא הפריע לי לבלוע אותם בתוך שבוע. זה גם לא הפריע לי לגרום לתמר לשמוט את הלסת מרוב הפתעה בכל פעם שהודעתי לה שאני באמצע/לקראת הסוף/סיימתי. אני גם תיכף אסביר למה. הספרים האלה הם פשוט אקשן הוליוודי אחד גדול. בין התיאורים המייגעים של הנשק (שרואים שהסופרים עשו עבודת מחקר רצינית פה) לבין הבעיות של משפחת ביילור אין כמעט קטעים מתים או קטעים רגועים לחלוטין. כל הזמן יש דמויות חדשות או ישנות מהעבר. בספר החמישי משתמשים במקום מסוים שהוזכר כדרך אגב בספר הראשון – זה עד כמה הספרים האלה מהודקים ומחושבים עד הסוף. יש גם קטעים מצחיקים – הפלפל במטבח (מי שקראה, תבין למה אני מתכוון.) ויש קטעים שפשוט אוףףףףףףף למההההה (הכמעט סקס של קטלינה ואלסנדרו איפה שזה לא היה. ותיכף אתייחס לזה.) ויש קטעים שהם פשוט תענוג לקרוא (בעיקר כשליאון מעיר הערות ציניות או שורק נעימות מכל מיני תוכניות שכוחות אל.)

וכיף היה לי ממש לזהות ולקרוא רמזים על דברים לפני שהסופרים חשפו אותם אל הקורא. אבל את אם כל הספוילרים חטפתי בהפתעה באמצע וזה ממש ממש סידר לי את כל החורים בעלילה. אם היו חורים בעלילה, כנראה שהם לא היו חשובים או שלא היה לי אכפת. זה היה פשוט מתאים. אם כל הספוילרים הזה הוא פשוט מהלך מבריק וכייפי לתגלית והיה לי כיף לצרוח אותו ולהגיד מההההההההה. זה פחות עזר כשהמטפל בא להגיד לי שששששששש כי כולם ישנים......

המורכבות והרלוונטיות של הספרים האלה עוד יותר משמעותיות שכן הסדרה כולה מדברת על מלחמה של ממש ועל פוסט טראומה של חיילים. תראו, זה לא קל מאוד לקרוא את הספרים האלה כשאתם יודעים שבחוץ יש חמאס ויש אנשים מטומטמים שרוצים במוות שלנו, אבל לפחות פה – אפשר להזדהות עם רוגן המשוגע ועם הדמויות השונות. לכל אחד ואחת שם יש טראומה צבאית משלו אבל היופי שבספרים הוא שהם למדו לחיות עם זה. היה קטע שאני לא זוכר באיזה הקשר הוא נאמר אבל הוא נחקק אצלי טוב טוב בזיכרון – "זה דבר טוב. זה מה שמבדיל בינינו לבינם. זה אמור להיות קשה. להרוג אדם אחר זה הדבר הכי קשה שתעשה אי פעם. אבל כדי להילחם במלחמה הזאת – ההרג חייב להיות מיידי. כל היסוס מעניק לאויב הזדמנות להרוג אותך. אם תמות, הם ינצחו. תודה בפני עצמך שאתה מהסס. תתקוף רק אם אתה מוכרח. תזכור את המשימה שלך. אתה חייב לצאת מזה בחיים".

וזה, רבותיי, כל הסיפור. הטיפול בפוסט טראומה בא לידי ביטוי בצורה מאוד בולטת בעלילה, אבל גם נושא המשפחה באה לידי ביטוי בסדרה הזו. הם כולם פועלים כיחידה אחת. הם כולם מסכימים על החלטות משותפות. גם אם לפעמים נבדה או קטלינה נאלצות להסתיר מחלקם את האמת עקב הנסיבות – כל המשפחה כולה תתמוך בה בלי להסס ובלי למצמץ. כי כשנמצאים במלחמה, חשוב מאוד להיות מאוחדים.

אני מודה, קצת לא אהבתי את הספר האחרון כי הספר שלפניו היה כל כך טוב אבל הספר האחרון היה קצת פחות טוב מבחינת הנבל הסופי. הוא בקושי היה משמעותי לטעמי והסוף שלו לא היה כל כך משמעותי או מרגש כמו שקרה לי כשהתרגשתי כשהנבל המרכזי של הספרים הקודמים הובסו. הנבל הזה היה פחות משמעותי כי בקושי היה לו זמן מסך עלילתי והוא היה ברקע. ואולי זאת הבעיה. דמות שמרחפת ברקע – פשוט לא מכירים אותו ואז כשמביסים אותו – זה קצת אוקיי. מה עכשיו?

לא אהבתי גם את ההתקמצנות ואת הסלואו בורן בדרך לסקס של רוגן המשוגע ונבדה, וקטלינה ואלסנדרו. ספרתי. אתם יודעים כמה פעמים הם שכבו? נבדה ורוגן זכו ל3 סצנות מין מלאות. קטלינה ואלסנדרו זכו רק לשתי סצנות מלאות. אנחנו בז'אנר הרומנטי, רבותיי. אני צריך עוד פלפלים פה. מה זאת ההתקמצנות הזאת????

וכמובן, חייבים חייבים חייבים פשוט חייבים פסקה נפרדת ליעל אכמון. זה שהיא מתרגמת בחסד כבר ידעתי כי יצא לי לקרוא כמה ספרים בתרגומה בעבר. אבל כל חווית הקריאה השתדרגה פי אלף בזכותה. לא משנה שרוב הדיבור של אלסנדרו זה באיטלקית ולא תמיד תורגם הכול, אבל ההקשר הובן לגמרי ממה שקטלינה מתייחסת. ועדיין, עבודה קשה של לתרגם ספרים ארוכים (כל ספר 4400 ומשהו עמודים בדיגיטלי תלוי בגודל הפונט שבחרתי, כמובן. הנובלה והסיפור הקצר מן הסתם היו יותר קצרים.) אבל עומס האקשן, הבלגן הגדול, והדמויות – היה צורך לעשות איזשהו דרך לתת לקורא להבין מה הוא קורא. ובזה אכמון הצליחה לעשות – התרגום היה בהיר, מדויק, ומעניין לאורך הדרך. אז תודה רבה.

וליאון לגמרי חייב ספר משלו. עם כל הבדיחות האלה ועם כל הרצח בעיניים שיש לו, יש פה המון חומר לספר! ואני מעולף על הדמות הזו כי היא כל כך מתפתחת יפה. כל הדמויות פה התפתחו יפה, זה ברור, אבל מצאתי את עצמי מתחבר במיוחד לליאון מסיבה לא ברורה.

מה אני עושה עם עצמי עכשיו כשסיימתי סדרה אחת, זו השאלה הגדולה. וברור ברור וברורררררר שאני רוצה עוד ספרים. עכשיו. אתמול. כלבה! אה, אופס, זה לא הספר הזה. במחילה מכם, אני עדיין בהשפעה מהמכשפה העצלנית......

לסיכום כל הסדרה – 4 וחצי כוכבים. חצי כוכב יורד על הספר האחרון. טוב, וגם על אוגוסטין מונוגמרי. לא אהבתי אותו אף פעם.

ומילה אחת על הכריכות של הספרים: הן מעלפות אחת אחת. במיוחד אלו של קטלינה ואלסנדרו.