קראו לזה איך שתרצו

טריגרים בנוהל: הפלה (בדיבורים, לא במעשה), הומופוביה, גזענות, ניסיון התאבדות, היריון לא רצוי בגיל ההתבגרות.

מבחינת מיניות - יש סצנה של תחילת התפשטות לקראת אקט מיני אבל לא קורה כלום.

מבחינת אלימות - לא אלימות קשה. התיאור של אביו של רוב עשוי להיות מרתיע.

היא תלמידה מצטיינת. מה מוביל אותה לרמות בבחינת בגרות ולגרום לפסילת 100 בחינת בגרות שלה ושל חבריה ללימודים?

הוא ספורטאי, אבל הוא גם הבן של פושע צווארון לבן שמעל בכספים. מה מוביל אותו לרצות להיעלם בין תלמידי בית הספר ולא להתבלט?

היא והוא נאלצים לעבוד יחדיו על עבודה במתמטיקה – מה שגורם להם לגלות את השוני והמשותף ביניהם, ולגלות שאף אחד לא מושלם. גם לא אחותה, סמנתה, שנכנסה להיריון לא רצוי, ולסוד הגדול מאחורי ההיריון. מה שאותי תמיד מרשים הוא המורכבות שבה העולם של בני נוער תמיד כתובים. זה אף פעם לא שחור ולבן. כמו שתראו תיכף בציטוט הבא – רוב מנסה להבין איך הוא אמור להיות "גבר" בעולם הזה כשהדוגמה שיש לו הוא אבא שמעל בכספים ואחר כך ניסה להתאבד וכתוצאה מכך נשאר צמח. דרך אגב, זה לא ספוילר, זה מצויין במהלך הפרק או השניים הראשונים.

"אבא שלו אמר משהו כמו, 'גבר אמיתי היה משיג את המספר שלה.' ואבא שלי אמר, 'לגבר אמיתי אין זכות לקחת משהו שלא מציעים לו.'" המילים נופלות בחדר כמו סלעים. רוב פונה ובוחן אותי. "אני מצטער. נהייתי כבד. הרסתי את הרגע." "לא, רוב –" "איך אני אמור ליישב בין הדברים האלה?" הוא תובע לדעת. "אני אמור לשנוא אותו? לאהוב אותו? לוותר לו כי הוא לא היה חזיר שוביניסטי? או שאולי אני אצא בסוף כמוהו, כי גם אני לא חזיר שוביניסטי? אולי הוא היה מין פסיכופת? כלומר, אולי ככה הוא גרם לאנשים לבטוח בו? אני לא מבין את זה."

הציטוט הזה הוא היחיד שתראו בסקירה הזה. שלא כדרכי, אני רוצה להשאיר אותכם עם מחשבה אחת ויחידה בעניין הזה – האם לא הגיע הזמן למחוק את עניין ה"גבר גבר" שמשום מה מקדשים. כלומר, זה מספיק קשה להתבגר, אבל כשרוב אומר לי שחור על לבן שהוא לא מבין איך הוא אמור להתייחס לאביו אחרי המעשה שהוא עשה ואני מגלה שאני מזדהה אתו – אני מגלה שהסופרת עשתה את העבודה שלה פה.

גם מהצד שלה יש לא מעט רגעים בהם אני מזדהה ומסמפט את מייגן. בעיקר ברגעים האלה שהיא הופכת לפגיעה ליד רוב. ברגעים הקטנים האלה שהיא מרשה לעצמה לא להסתתר מאחורי הסודות של אחותה, ברגעים בהם היא פחות "מושלמת" ופחות פרפקציוניסטית. מייגן צריכה לאזן את השם הטוב שנפגע לבין היחסים שלה עם חברתה שנפגעו בשל היחסים שמתחממים בינה לבין רוב. אף אחד לא יבין את הקשר ביניהם, ובינינו, לפרוייקט המתמטיקה לא היה ממש תירוץ משכנע. אבל הוא היה דרך מצוינת לחבר ביניהם.

מה שעוד אהבתי בספר הזה הוא הספרן בבית הספר. לא רק ספרן, אלא גם ספרן גיי שנשוי לבעל באושר. והוא מושפע גם ממעשיו של אביו של רוב, והוא דמות סימפטית וחביבה. דמותו של רוב מאופיינת כדמות שקוראת ספרי פנטזיה אז המפגשים החמקמקים שלו מול הספרן הם רגעים מאוד יפים כי זה מוביל אותנו לכמה סצנות מאוד עמוקות באמצע ובסוף הספר.

דמותו של אוון, חברו לשולחן בקפטריה של רוב, היא דמות מוזרה, מעניינת, ורודפת צדק. וכן, הוא גם הומו. אבל רוב לא עושה מזה עניין גדול. למעשה, דמותו הוסיפה המון עומק לדמותו של רוב וההיפך. איכשהו יצא שדמות של נער עני והומו בא לעזרת רוב, דמות עשירה שירד מנכסיו בעקבות מעשיו של אביו. זה היה מעין מראה שכזו.

מה לא אהבתי? בכנות, לא הבנתי למה הספר נקרא ככה. אבל השם זה עניין שולי. מה שהיה חשוב לי זה שהתחברתי לספר הזה, אהבתי את הזוג המוזר שכל כך השלים זה את זה במובנים מסוימים, וכספרן מורשה גיי בעצמי שמחתי למצוא בעצמי ייצוג בספר הזה. אם כי הוא לא היה נכה שם, אבל זה ממש שולי בעיניי.

אם לסכם את "קראו לזה איך שתרצו" – דמויות אמינות, בעיות מציאותיות, דילמות מאוד קלות להזדהות, פגיעות מושלמת שזיהיתי ברוב ולעיתים זיהיתי בהם משהו גם משלי כי אני תהיתי לא מעט איזה מודל חיקוי אני צריך לקחת מאבי, והבנתי דבר אחד. הוא מי שהוא ואני מי שאני בזכות מי שאני ואין צורך לקחת דוגמה מאף אחד. גם אם הסטיגמה אומרת שאסור לגברים לבכות – אני שמח שרוב מערער על זה לאורך הספר ומבין שבסופו של דבר – הוא לא יכל לדעת מה הוביל את אביו למעול בכספים, וזה מתגלה במהלך הספר. אני לא מפרט מחמת הספוילרים, אבל זה גורם לרוב להיות כל כך אנושי, פגיע, ומדהים. מייגן היא אולי חרשנית וילדה טובה במבט ראשון אבל יש בה הרבה יותר מזה. זה אומר שהספר הזה עמוק, והיה מאוד כיף הסצנות הקומיות שלה ושל אחותה – כל עוד הן היו שם.