עלילות פנימיית בסקרוויל המופלאה (ספר 1)

על הספר

ארתור קונן דויל הצעיר בא ממשפחה די גדולה ועם קשיים כלכליים בעקבות אביו הלא מתפקד, אנחנו פוגשים אותו בנקודת הזמן בה כבר הגיע לכלל החלטה שחלק מעול כלכלת המשפחה אמור לעבור אליו, וארתור בחיפוש עבודה אחרי פרישה מהלימודים.

רק כשאירוע מסעיר ובו מעורבת אישה מתעלפת, עגלת תינוק מתדרדרת ותושיה מהירה מצידו של ארתור מסתיים, הוא מגלה שהוא הוזמן לבית ספר יוקרתי בשם בסקרוויל, בו לומדים המוחות המבריקים ביותר שגם הופכים לשמות המדוברים ביותר בעולם.

כשארתור מגיע למקום החדש והמלהיב הוא יצטרך לא רק לעמוד בציפיות הגבוהות של בית הספר ולהשתלב בחברה שהוא לא מרגיש שייך אליה, אלא גם לפתור תעלומות נוספות בהן הוא נתקל ובעלות השפעה על עתידו.

מה חשבתי במהלך הקריאה

כששמעתי על בסקרוויל לראשונה ידעתי מיד שזה ספר שאני אקרא, ספרות נוער צעיר היא משהו שאני מאוד אוהב ויחד עם הטייק המעניין של ארתור קונן דויל (מחבר סיפורי שרלוק הולמס) כדמות הראשית, הסתקרנתי לקרוא את הספר.

ומה חשבתי עליו בפועל? זה מתחלק לגבי הספר עצמו ולגבי הטייק המדובר.

אז בוא נתחיל מלדבר על הספר - הוא ממש מוצלח וגם די מקורי מבחינת הביצוע שלו והמסביב של "בית ספר מיוחד", באמת שנהניתי מאיך שסטנדיש התמודדה עם להגיש את הסיפור כשארתור הוא לא בדיוק הדמות הקלאסית כמו בשאר ספרי הז'אנר או עם היבטים אחרים לעומת המוכר.

הכתיבה נהדרת והחלוקה לפרקים נעשתה בצורה חכמה, מדובר בפרקים קצרים ממש שנותנים תחושה של קצב מהיר גם בפרקים שלא בהכרח מתרחש בהם משהו משמעותי בהכרח.

על בית הספר עצמו - לעומת שאר הספרים האחרים בז'אנר, בסקרוויל דווקא מתמקד רק במחצית (כלשון הספר) ולא בשנת לימודים מלאה, מה שכן נתן מספיק מקום לפרט על השיעורים ועל בית הספר בכללי, בנוסף לתעלומה מרכזית שתופסת נתח משמעותי מהעלילה עם לא מעט קווי עלילה משניים שרובם נסגרים יפה.

כמובן, יש את החברויות והקשרים שארתור רוקם, ואמנם בעיקרון סטנדיש לא נפלה טכנית לקלישאה של שלישייה אלא חבורה של חמישה, אבל בפועל רוב הספר הם אכן שלישייה.

לא מדובר בספר ארוך במיוחד (262 עמודים) אבל כמו שכבר הזכרתי העלילה מהירה ובקצב טוב, אני לא אכחיש שההתחלה הייתה אפילו קצת מדי מהירה בשבילי אבל זה מתאזן יפה בהמשך הספר.

מבחינת הטייק - הוא לא היה מספיק נוכח בעיניי מעבר לשמות הדמויות, והיה הרבה יותר פוטנציאל לממש עם האפשרות לקחת את הספר למשהו מעבר לתוצאה הסופית, אני כן מקווה שבספרי ההמשך זה ישתפר ותהיה יותר התמקדות על הטייק ה"שרלוק הולמסי" בעיקר בגלל איך שהספר מסתיים.

למה בכלל ציפיתי למשהו בסגנון? קודם כל, אם הספר כבר יושב על המשבצת של ארתור כדמות ראשית, חשבתי שיהיה משהו מעבר להומאז'. והאמת שהאירועים בתחילת הספר עוד יותר חיזקו אצלי את התחושה והציפיה, אבל כאמור זה כמעט ולא מורגש, הייתי צריך לומר לעצמי תוך כדי קריאה שארתור הוא *לא* שרלוק, ובעצם אפשר לומר שסטנדיש השתמשה בשמות המוכרים לנו מהסיפורים המקוריים למסגרת של הסיפור אבל בלי להתעמק יותר מדי מעבר לזה לפחות כרגע.

טריגרים ותכנים רגישים

האמת שאין כל כך, אבא של ארתור מתמודד עם מחלת נפש (דיכאון, זו הדרך של הספר לקרוא לזה) ובעיות שתייה, אבל זה לא מפורט בכלל.

מעבר לזה הספר נקי מאלימות גבוהה או תכנים אחרים ומתאים לילדים מגילאי 8 או 9 ומעלה.

לסיכום

אז בשורה התחתונה בסקרוויל הוא ספר טוב, ומושלם לנוער שלדעתי יאהבו אותו ממש. גם אני אישית נהניתי ממנו למרות שהייתי שמח אם הוא היה קצת יותר "שרלוק הולמסי" כמו שכבר הרחבתי בסקירה, ובכל זאת אני בהחלט אמשיך לספרים הבאים בסדרה כי אני סקרן איך העלילה תתפתח - וגם אם הספרים ישארו עקביים מבחינת האופי שלהם אני אהיה מוכן לזה אחרי הראשון.

תודה שקראתם:)