אינקרסרון

אינקרסרון - קתרין פישר

דואולוגייה. ספר ההמשך נקרא 'סאפיק'.

תרגום: איריס ברעם

כתר, 2012, 404 עמ'.

ז'אנר: דיסטופיה, נוער בוגר.

דמיינו רגע שהיה אפשר לחזור לשנות התשעים:

הילדים משחקים בחוץ ולא תקועים כל היום מול מסכים, אין טיקטוק, פייסבוק, אינסטגרם..

העולם קצת יותר תמים.

אבל מצד שני יש גם חסרונות:

לא לכל אחד יש פלאפון וכדי להתקשר למישהו צריך לפעמים לבקש מאיזה חנות שיחה, או יותר גרוע, אם אתם נתקעים באיזה פקק או טרמפים אין איך להודיע שאתם מאחרים.

דמיינתם? נחמד? יופי.

עכשיו נסו לדמיין איך זה לחזור למאה ה-17 😳

הרפואה ברמה הרבה יותר נמוכה, התקשורת, התחבורה, השלטון.. ה-כ-ל-!!

למה? כי הקדמה אסורה וחייבים לחיות לפי כללי התקופה.

וכל זה רק בממלכה מהמאה ה-17 והכל נשלט מבחוץ ע"י מחשבים כולל מזג האוויר.

קלודיה גרה בממלכה והיא גם סוג של אסירה כי היא מאורסת לנסיך שהיא שונאת.

קלודיה בתו של סוהר הכלא, אבל לא סתם כלא, כלא שחוץ מתאים ומסדרונות יש בו גם יערות, ערים ואוקיינוסים, ממש עולם שלם.

הכלא עצמו הוא ישות מפלצתית שעוקבת אחרי האסירים 24/7.

אין יוצא ואין בא.

והסוהר שולט על הכלא מבחוץ ע"י מסכים.

בכלא הזה חי פין.

הוא מרגיש שהוא בא מבחוץ, אבל לא זוכר כמעט כלום מהעבר שלו.

כמובן שאף אחד לא מאמין לו כי כאמור אין איך לצאת 🤷🏽‍♀️ חוץ מאדם אחד שהאגדה מספרת שהוא הצליח לברוח.

מה לא אהבתי?

בהתחלה הספר נע בין 2 מקומות ומספר את הרקע ובניית העולם:

1. הממלכה

2. הכלא

פרק על הממלכה ופרק על הכלא לסירוגין.

בהתחלה זה יותר מידיי נמרח וקצת עצבן אותי שכל פעם זה נקטע ועובר מאחד לשני ועד שהתרגלתי פתאום באמצע פרק בלי שום אזהרה מספרים גם על הכלא וגם על הממלכה ורק אחרי כמה שניות קולטים שבעצם "החליפו סצנה" בניגוד לספרים אחרים ששמים איזה סימן, כמו זה למשל:

☆☆☆

מצד אחד ספר טוב, מצד שני לקח לי יותר מידיי זמן לקרוא אותו, עד שלב מסויים שכן נשאבתי והייתי חייבת לסיים, אז קראתי עד אמצע הלילה.

לא זוכרת אם יש טריגרים כי לקח לי יותר מידיי זמן לקרוא אותו, מה שכן יש אלימות של הישרדות בכלא.

אני גם לא בטוחה שהבנתי הכל עד הסוף, הוא קצת לא ברור, כשסיימתי לקרוא אותו לפני 3 שנים חשבתי שאקרא אותו שוב, וקיוויתי שאז הדברים יתבהרו, אבל כבר החלטתי להוציא אותו מהאוסף.

שורה תחתונה:

הוא טוב, אבל קראתי יותר מוצלחים ממנו.