צלה של הרוח‏

בשבת מצאתי את עצמי בלי ספרים לקרוא. אמנם השידה שליד המיטה לא ממש ריקה (שלא לומר ממש־לא) אבל הלב לא נמשך אליהם. ספרי העיון לא אסקפיסטיים מספיק. הצליחה המחודשת של ׳כישור הזמן׳ מדשדשת לה במישורים של הכרך השביעי וניגפת מול מרחבי המלל המתדפדפים. וספרים אחרים נגמרו מהר מדי או הפכו לשטוחים מדי. למרבה המזל יש בבית עוד אי אלו ספרים ובחרתי כמה מהם לקריאה חוזרת – ספרים שעוסקים בספריות.

סיימתי את הראשון – צִלה של הרוח – ולמרות שזו לא סקירה מסודרת הוא שווה כמה הרהורים קצרים.

הדבר הבולט ביותר הוא הידיעה הברורה שהספר תורגם מספרדית (אפשר היה לחשוד גם באיטלקית, אבל הרעיון ברור). המוזיקה של המשפטים. הדימויים שהדמויות נעזרות בהם. משהו בדיבור הישיר שבין הדמויות. בקינטורים. ביחס המאוד קז׳ואלי למיניות. הספרדית זורמת דרך הספר. וכשמחפשים אסקפיזם יש במנגינת המילים הזו מעין בונוס מעניין. אני לא יודע איך לחלק את ההצלחה בין הסופר (קרלוס רואיס סאפון) למתרגמת (ליה נירגד) אבל זו בוודאי הצלחה. לא רק שהולכים בברצלונה, גם שומעים אותה.

וברצלונה בהחלט נוכחת גם היא. ברצלונה שקמה מהריסות המלחמה הכפולה, מלחמת האזרחים ומלחמת העולם. ברצלונה שמלקקת את פצעיה, קוברת את מתיה, וחושפת שלדים – הן כמטפורה והן כפשוטם. וכאן האסקפיזם יוצא לחופשה משלו. הרהורים אסוציאטיביים קופצים כמו מאליהם. האם משהו כמו מלחמת אזרחים יכול להתרחש גם בישראל? או שמא מה שהיה בראשית המאה העשרים נשאר בראשית המאה העשרים והזמן למלחמות אזרחים כבר עבר? האם דמות בסגנון המפקח פומרו יכולה לצמוח מתוך הכאוס של כל מלחמת עצמאות? גם זו הישראלית? ההילכו פומרואים בארץ?

יש כמובן גם סיפור. סיפור נפלא על אהבה ושאר רגשות. הן בין הדמויות והן למילה הכתובה ולספרות המכשפת. ולא רק סיפור אחד אלא גם סיפורי משנה ששוקעים לתוכם, וכמו שכתב סטיבן קינג על הספר ״זה ספר שגם לעלילות המשנה שלו יש עלילות משנה״. וסאפון יודע לתת לקורא לצלול לאותן דרכים צדדיות, להרחיב אותן לדרך ראשית משלהן, ולחבר אותן יפה יפה בחזרה לדרך המלך של הסיפור המקורי.

וכמה טוב שיש נחמה בסוף. וחבל שאי אפשר להרחיב מחמת ספוילרים. אבל נחמה היא עניין חשוב, וטוב לאדם לסיים כך את הספר בדרך חזרה אל המציאות.