ביקורת ספר
אני מוצא את עצמי אומר לעצמי בתוך השקט והחשכה: "זהו לא עוד. בבוקר אני בודק בתי אבות.
אני מבין שאין לי שום יכולת להמשיך לטפל באשתי. עשיתי זאת כמה וכמה שנים, הגעתי לאפיסת כוחות, פיזית ונפשית".
על הספר:
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של עמי. לאחר מעל 50 שנות נישואים, הוא מוצא את עצמו בלית ברירה נאלץ להוציא מהבית את רעייתו רחלי. כבר בתחילת הסיפור אנו עדים להחלטה שלו, שלוותה בלא מעט התלבטות. כמו כן, אנו נחשפים לקשיים ולמאמצים איתם הוא התמודד ושהביאו אותו לבחור לנהוג כך.
המעבר לבית שטרן מביא למפנה חד בחיי הזוג. לפתע, עמי מוצא לעצמו שעות פנאי רבות ומחליט לנצל אותן. עם זאת, הוא נשאר נאמן לאשתו ומגיע כל יום בשעת הצהריים לבקרה.
בשל רגישותו הרבה לאחר, עמי מתוודע לאנשים אחרים הנמצאים במצב דומה לשלו. הוא מחליט לנצל את נסיונו הרב ולסייע לאחרים. אנשים רבים מעריכים אותו מאוד ושומעים לעצותיו.
בבואו לבית שטרן הוא מקדיש תשומת לב למטפלים, למטופלים ולמבקרים אותם. ככל שעובר הזמן נוצרים קשרים איכותיים בין כולם. בשל כך, בית שטרן משתנה מקצה לקצה. עמי מוצא את עצמו מעורב אישית בבית שטרן ואף הופך להיות דמות משמעותית בו.
עם זאת, קורים גם דברים פחות נעימים: מות מטופל, סכסוך קשה של מטופלת עם משפחה של מטופל אחר, המנהל מתחלף, רופא המוסד פורש לפנסיה. כיצד ישפיעו כל אלה על עמי ורחלי ועל התנהלות בית שטרן?
מתוך עמקי ליבו, בעין רגישה, לב אוהב ואיכפתי המחבר כותב על נושא כואב: הטיפול בקשישים היקרים לנו, הקושי, ההתמודדות ודרכי הפתרון האפשריים.
לא במקרה בחר מחבר הספר את השם "בית האחווה" ולא "בית אבות", הדבר מראה על בחירה ערכית, רגשית וסמלית. אחווה מדגישה קשרים ושותפות. הדיירים אינם חולים זקנים אלא שותפים לחיים.
הכתיבה הנפלאה של מחבר הספר ישירה, כנה ונוגעת. הוא אינו מייפה את המציאות הקשה אך במקביל הוא מצליח לתת לנו תקווה, חמלה ואנושיות.
הספר מומלץ בחום לכל מי שמטפלים באנשים מבוגרים או למחפשים סיפור אנושי ומרגש.
בנימה אישית, הספר נקרא תוך מספר שעות. חשתי הזדהות ואמפטיה כלפי עמי ורעייתו. הספר פתח בפניי צוהר לעולם אחר. לא עוד מטופלים אלא בני אדם התלויים באחר ועם זאת הם עדיין מודעים ורגישים לסביבתם.
הספר מבוסס על חוויותיו האישיות של מחבר הספר ולאחר סיום הקריאה, אני ממליצה לכם לקרוא את הראיון המספר על כך.
הוצאת ינאי | קטיגוריה: פרוזה מקורית |318 עמודים