ראיון עם אסנת גואז

אסנת גואז | 56 | נשואה + שלוש (לא שלושה) | ירושלים | כותבת, מרצה, יועצת ומלווה לכתיבת ספר ב־30 יום, הוצאה לאור ושיווק ספרים בארץ ובאמזון

כתבה והוציאה את הספרים:

• ספר הדרכה מקצועי: "התחילו לספר! – הסיפור ככלי אסטרטגי"

• ספר ילדים לגיל הרך: "תמר ואיתמר בין שבילי הכפר"

• ספר חגים ומתנה: "בואו נעשה סדר ראש השנה – ברכות, מכונים ופעילות לכל המשפחה"

• ספר פרוזה צ'יק ליט-רום-קום: "לא כוס התה שלי"

• ועוד 10 ספרים/חוברות/יומנים שיצאו לאור בשם עט באמזון, ביניהם ספרי לאו־קונטנט, ספרי לימוד לילדים, חוברות עבודה ומחברות השראה.

מהם העדפות הקריאה שלך ומאיזה גיל את קוראת?

האמת שעד חטיבת הביניים לא נגעתי בספרים... עד שפעם אחת, בספרייה, שמעתי מישהי אומרת בהתלהבות על ספר מסוים שהוא נהדר, ושהיא מחכה בקוצר רוח להמשך. הסתקרנתי, שאלתי אותו – רק כדי להבין על מה המהומה – נשאבתי אל תוך הסיפור (זה היה האסופית) ומאז לא הפסקתי לקרוא מכל הבא ליד. קראתי את כל הקלאסיקות הנחשבות בזמני (הייתי במגמת ספרות עם רשימת קריאת חובה של 100 כותרים), ופיתחתי כישרון לקרוא בכל מצב צבירה ובכל דציבל. אני קוראת לפי הז’אנר שאני כותבת בו. כשאני כותבת קומדיה רומנטית – אני אקרא עשרות ואף מאות כאלה (לא את כולן אשרוד) ברצף.

איך הגעת לתחום הכתיבה?

הלוואי שיכולתי לומר שזה היה חלום חיי להיות סופרת, שמגיל צעיר כתבתי סיפורים מרתקים ומילאתי יומנים אישיים. האני הבוגרת הכי הייתה רוצה לומר לך שאני בת דמותה של ג'ו (חוץ מבן הזוג שהיא בחרה לחיים שלה, שהיה תמיד תמוה בעיניי)... אבל האמת הפוכה לגמרי. כילדה סבלתי מלקויות למידה והיה לי כתב יד מכוער, גדול ומלא שגיאות. בתיכון תלמידים היו מעתיקים ממני שיעורים, ותוך כדי מתקנים לי שגיאות כתיב במחברת. עד היום אני יכולה לכתוב עם שגיאות, אפילו די מביכות.

בצבא שירתי כמדריכת ספורט וקרב מגע – הכי רחוק מכתיבה שאפשר. אחרי השחרור חיפשתי תחום מעניין לעסוק בו, ונמשכתי לתקשורת ולעיתונות. עבדתי מעל עשור כדוברת ברשות העתיקות, תפקיד שדרש ממני ללטש את היכולת למצוא סיפור בכל גל אבנים או צלמית מהתקופה הביזאנטית.

מה הביא אותך להוציא לאור ספר?

זה לא היה משהו מתוכנן אלא משהו שהתגלגלתי אליו. זה התחיל בכך שבמסגרת עבודתי כדוברת הייתי קוראת עיתונים כל בוקר, וכשדה־מרקר יצא לאור נשאבתי לתכנים שלו. קראתי על סיפורי הצלחה, והתחלתי להגיד לבן זוגי (שסיים אז תואר במדעי המחשב) שאנחנו צריכים להקים סטארטאפ ולעשות אקזיט. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. אז התחלתי לחקור את הסיפורים שמספרים לנו בעיתונות הפיננסית במסגרת הצעה לדוקטורט באונ' העברית. את הספר הראשון שלי "התחילו לספר!" הוצאתי לאור אחרי שהדוקטורט נזנח. אמרתי לעצמי: אם לא יצא ממך דוקטור – לפחות שייצא ממך ספר.

מהם הרגלי הכתיבה שלך?

אני כותבת דראפט ראשון לספר פעם בשנה – תמיד במהלך חודש נובמבר, במסגרת אתגר הכתיבה הבינ"ל (הנאנורימו). אני כותבת בכל מקום: בבית, בגינה, בבית קפה, באוטו, על ספסל בזמן שאני מחכה לילדה שתצא מהחוג – אפילו תוך כדי הליכה ברחוב. כמה פעמים כמעט פתחתי את הראש בגלל זה. בשאר חודשי השנה אני משכתבת את כתב היד וחושבת על כתב היד הבא. כך הצטברו לי כבר שישה כתבי יד במגירה – בז’אנרים שונים – וכל אחד מהם ייצא לאור בזמן הנכון לו ולי.

לאחרונה יצא ספרך ״לא כוס התה שלי״, תוכלי לספר לנו עליו?

את לא כוס התה שלי כתבתי מתוך רצון לתת מקום לדמויות שבעיניי לא מקבלות מספיק ייצוג בז'אנר: נשים אינטרוברטיות, שלא עולות על עקבים, לא שותות אלכוהול, לא יודעות להתלבש ושופינג עושה להן סחרחורת. קצת כמוני. לגיבורה, אן הייז, יש פחד במה – וקצת קוצים בלב. היא לא מחפשת אהבה, אלא עסוקה בפיתוח אפליקציה רפואית לחולי סוכרת, ובלי להתכוון – היא מוצאת את עצמה באמצע רומן... וכולם מצפים ממנה להתנהג כמו גיבורת רום־קום. וכמו שכולנו יודעים – זה לא קל לעמוד בציפיות של אחרים. זהו סיפור אוניברסלי על התבגרות מאוחרת, קבלה עצמית, חיפוש אחרי מקום בעולם... ואולי יותר מכול – על הצורך של כולנו להשמיע את קולנו.

בחרת למקם את הספר בארצות הברית, והוא לא ישראלי כלל. מה עמד מאחורי הבחירה הזו?

רציתי לברוח מהמציאות הישראלית, לא להתערבב עם נושאים פוליטיים, עדתיים, דתיים... אין ישראלים בספר. אין אנשים מהשכונה. אין "הבן של ההוא ששירת עם הדוד של ההיא במחנה 80". רציתי לכתוב על עולם אחר – משוחרר מהקשרים ישראליים – שבו הדמויות לא מחוברות זו לזו דרך ההיסטוריה המקומית, אלא פשוט דרך הסיפור. לכן הדמויות כולן אמריקאיות: אן ממוצא אנגלי, אביה צרפתי, והיחידה עם שם משפחה "כהן" היא דמות שולית בסוף הספר – וגם זה היה סוג של קריצה. רציתי לכתוב רומן feel-good טהור. כזה שיחמם את הלב וייתן תקווה. לאו דווקא לישראלים – אלא לכל אדם, ובעיקר לכל בת־אדם, שמרגישה שהיא לא מתאימה לשום תבנית. שהיא לא שייכת. שהיא לא רוצה לעשות "כמו כולן".

יש דמויות בספרים שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך?

פעם שאלו את פלובר מיהי מאדאם בובארי, והוא ענה: "אני." אני לגמרי מזדהה עם האמירה הזו. כי ככה זה גם אצלי. כל הדמויות – גם אלה שהכי רחוקות ממני – יש בהן משהו ממני. לפעמים מישהי שהייתי פעם, לפעמים מישהי שהייתי רוצה להיות, ולפעמים – מישהי שאני ממש לא רוצה להיות. אז כן, הכתיבה היא תמיד אישית. גם כשנדמה שלא. גם כשאנו טוענים שלא.

יש בספר אירועים שקרו באמת?

כן. למשל, הסצנה שבה אן, הדמות הראשית, לא מצליחה לקרוא את השיר של פרוסט ומושפלת על ידי המורה לאנגלית בפני כל בני כיתתה – זה קרה לי כשהייתי בכיתה י"א.

ספרי לנו סוד או משהו על מאחורי הקלעים של הספר

בספר חבויות תשובות או רמזים לכל מיני שאלות סמויות, כמו למשל: מתי הסיפור מתרחש? מהו השיר של פרוסט שהגיבורה לא הצליחה לקרוא? ועוד. יש גם בספר שיח ברובד הסמוי על תבניות פופולריות של קומדיות רומנטיות. מעין מטה־הומור: הומור שמודע לעצמו, שמתכתב עם הכללים של הז’אנר, זה מעין משחק שרק "חברי המועדון" יכולים לשחק בו.

הוצאת ספרים גם בישראל וגם באמזון, כולל ספרים באנגלית. מה ההבדל העיקרי בעיניך בין השוק הישראלי לאמריקאי?

כל מי שהיה בקורס אמזון שלי יודע לומר שההבדלים הם רבים. אבל אם הייתי צריכה להציג הבדל אחד גדול, הייתי אומרת שאמזון ביטלה לחלוטין את שומרי הסף. כל אחד יכול להוציא לאור ספר וכל התהליך מתבצע באופן אוטומטי, באפס עלות, באנונימיות מוחלטת ועם אפשרות לבצע קידומי מכירות בתוך פלטפורמה שבה כל יום אנשים רבים מחפשים לרכוש ספרים כמו שלך.

את מאמינה שאפשר לכתוב ספר ב־30 יום?

אני לא מאמינה, אני יודעת. זה אם יודעים מה עושים, אפשר לכתוב דראפט כזה תוך 30 יום. השיטה מבוססת על הכנה מוקדמת, ואז, כשמגיע נובמבר – פשוט כותבים. כל יום. מילה ועוד מילה ופתאום יש לך 50 אלף מילה.

את מעבירה מדי שנה סדנה של אתגר נאנורימו – תוכלי לספר על זה?

בניגוד למה שרבים חושבים, זו לא סדנת כתיבה אלא סדנה לצליחת אתגר כתיבה עם דדליין, שמטרתו אחת: לצאת עם דראפט ראשון של ספר. זהו אתגר כתיבה בינלאומי שמתקיים בכל נובמבר – שבו מאות אלפי כותבים בעולם מנסים לכתוב 50,000 מילים בתוך 30 יום. כבר שנים שאני משתתפת בו בעצמי, ומנחה קבוצות כותבים כדי לעזור להם להצליח.

העניין הוא שכולנו שבויים במיתוס של הסופר המיוסר. זה שיושב ליד מכונת הכתיבה עם סיגריה ביד אחת, יין ביד השנייה, ובוהה בדף ריק שלושה שבועות. אני פחות בקטע הזה. אני מאמינה שלא צריך לחכות להשראה. אם היא באה – אחלה. אבל אם לא? גם טוב.

מה המיתוס שצריך לדעתך לשבור בדחיפות על סופרים?

שיש מסלול אחד לכל ספר. ההפך – לכל ספר יש את המסלול שלו, ואי אפשר ולא כדאי לעשות גזור־והדבק מספר לספר. בכל ספר אני משקיעה משאבים אחרים, עושה שיווק שונה, בוחרת בפלטפורמות אחרות... זה תלוי בז’אנר, במטרה, בתזמון, בתקציב, במידת המעורבות שלי ביצירה, בכוונה שלי... אין לי שבלונה, יש לי ארגז כלים.

אילו שינויים עבר עולם התוכן בשנים האחרונות?

אני מקווה שהקבלה שאין כזה דבר "תוכן איכותי". באמת שאין. זו המצאה של בעלי כוח, של גילדות, של קליקות, של התנשאות. הגדרה של ציבור אחד שמכתיב מה נחשב "טוב" ומה "לא טוב" – לפי הטעם שלו, הסגנון שלו, התרבות שלו. אני יכולה לקרוא ספר שנראה לי מדהים – ומישהו אחר יחשוב, סליחה, שהוא זבל. ולהפך. אותן עובדות – תגובות הפוכות. אז מה כן הופך תוכן לטוב? האם הוא יצר ערך אמיתי לקהל שלו – או לא.

כאן אתן הסתייגות קטנה ואומר שלמרות שתוכן "טוב" הוא עניין סובייקטיבי ולא עניין מוחלט – יש הקשרים שבהם כן אפשר לזהות רשלנות מול הקפדה, אמת מול זיוף, כתיבה טכנית לעומת כתיבה עם הלב.

מה המסר שאת רוצה שאנשים ייקחו איתם מהספרים שלך?

שלא משנה באיזה סיפור אתם - אמונה, עשייה, התמדה... ואהבה הם תמיד הדרך הנכונה.