ראיון עם ולדי דבוייריס

ולדי דבוייריס | 43 | נשוי + 2 | פתח תקווה | רופא שיניים ויזם

שלום ולדי! תוכל לספר מעט על עצמך?

נולדתי בברית-המועצות למשפחה יהודית-סובייטית קלאסית ועליתי לארץ כשהייתי בן 9. גדלתי בפתח תקווה, ובגיל 18 התחלתי ללמוד רפואת שיניים במסגרת העתודה האקדמית. תוך כדי הלימודים, כתבתי פה ושם למחייתי, וכשכבר הייתי רופא שיניים צבאי ולא התאפשר לי לכתוב בעיתונים, עשיתי הסבה מכתיבה לתרגום - ואני עוסק בזה כתחביב עד היום. אני נשוי למירב, מוסיקולוגית וחוקרת מוסיקה פופולרית, ויש לנו שני בנים חמודים.

לאחרונה הוצאת את ספרך הראשון: "השורה התחתונה". ממבט ראשון הוא נראה כמו ״עוד ספר על ה-7 באוקטובר״, אבל בעצם המיקוד שלו הוא אחר. תוכל לספר לנו יותר?

זה לא בדיוק "עוד ספר על ה-7 באוקטובר", ולו מהסיבה הפשוטה שהוא מתחיל אחרי אותו יום. זה ספר על התמודדות עם דברים שאדם סביר לא אמור לפגוש ולא אמור להתמודד איתם אף פעם, ועל המקומות שמהם שואבים את הכוחות הדרושים כדי לתפקד תוך-כדי האירוע, וגם כדי להצליח לעבד אותו, להבין אותו ולהמשיך לחיות אחרי כל מה שחווית.

זה גם ספר שעוסק בריטואלים, טקסי מעבר וקבלה מסוגים שונים. הוא מנסה להבין מה נדרש מאדם כדי להיות יהודי, ישראלי, קצין בצבא, רופא - ואיך כל טקסי הקבלה האלה שזורים בחיים שלנו. למשל, ברגע מסוים תוך-כדי כתיבת הספר הבנתי שלחוות טבח או פוגרום זה חלק מהחוויה של להיות יהודי בעולם, בכל הדורות, ואם חשבתי שהחוויה הזו תיחסך ממני במדינה היהודית - אז דאגו להביא אותה אליי גם לכאן.

איך התמודדת עם הפער של הראייה שלך כבעל מקצוע, לבין הצורך להנגיש את המידע לקהל היעד - גם מבחינת מושגים ותיאורים טכניים, וגם לא להקשות יותר מדי עם תיאורים רגישים ומזעזעים?

השתדלתי מאוד להמעיט בתיאורים טכניים, ואם הייתה חשיבות לפרט כזה או אחר - נתתי הסבר. עוד חשש שכמובן היה לי הוא שאנשים יזהו בספר הזה את עצמם או גרוע מכך, את יקיריהם שנחטפו ונרצחו ב-7 באוקטובר או לאחריו - ולכן דאגתי לטשטש עד כמה שאפשר את כל הפרטים המזהים ושיניתי את שמות כל המעורבים. למעשה, נטלתי לעצמי את החופש האמנותי לעתים לחבר כמה דמויות לדמות אחת, או לחבר כמה סצינות וסיטואציות שהתרחשו בנפרד, בזמנים שונים, לרצף אחד. בכוונה תחילה, הספר לא בנוי ברצף כרונולוגי מובהק, למרות שיש לו התחלה, אמצע וסוף - אבל יש גם פלאשבקים לתקופות אחרות ואפילו כמה הצצות ל"זרם התודעה" שלי, כי היה לי חשוב שהקוראים יבינו אילו מחשבות ואסוציאציות יכולות לחלוף בראש תוך כדי אירועים כאלה.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

התחלתי לכתוב לעצמי כל מיני הערות ורשמים, מעין יומן, כבר בסוף השבוע הראשון אחרי ה-7 באוקטובר 2023, וכתבתי אותו לכל אורך שירות המילואים - אבל התוצר היה גולמי מאוד, מכאני, קשה מאוד לקריאה. הייתי צריך לשים את החומרים האלה בצד וללכת לטפל בעצמי, וחזרתי אליהם כעבור יותר משנה. ואז, לאורך כשלושה חודשים בקיץ 2025, הספר לבש את צורתו הסופית פחות או יותר.

איך בחרת את שם הספר "השורה התחתונה"?

בהתחלה היה לספר שם אחר, אבל אז קיבלתי כמה החלטות בתהליך הכתיבה והעריכה - ואחת מהן הייתה לא להזכיר את שם המקום, "שורה", בשום מקום בספר כדי ליצור עוד שכבה של ריחוק ולהקל קצת על הקוראים. ואז היה האירוע המתואר באפילוג, שפשוט "כתב את עצמו" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לפני שנה, והבנתי שהשם שנתתי לאפילוג - "השורה התחתונה" - מתאים להפוך לשמו של הספר כולו.

מי לדעתך קהל היעד של הספר?

כל מי שאוהב ספרות חזקה, בועטת, שמשאירה את הקורא עם חומר למחשבה. כל מי שמעניינת אותו ההיסטוריה שלנו, כולל זו שנכתבת בימים אלה ממש; וגם מי שאוהב ממוארים, ספרים על רפואה וספרות צבאית. אפילו חובבי ההומור השחור ימצאו פה ושם בספר הבלחות קטנות.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים משמעותיים נעשו בתהליך העריכה?

בקיץ של 2025, כשהחלטתי שאני חייב להביא את הספר הזה לקו הסיום, פניתי למתן חרמוני - סופר שאני אוהב מאוד את סגנון כתיבתו, וביקשתי ממנו לשמש עורך מלווה. בעזרתו הצלחתי להגדיר את הסדר הנכון של העלילה והפלאשבקים, ולמדתי ממנו לסדר את כל חומרי הגלם של הספר במקומות הנכונים, להרחיב איפה שצריך ובעיקר להדק איפה שצריך. אחרי סיום תהליך העריכה איתו, נתתי את הספר לכמה קוראי בטא - חלקם חברים שאני מעריך את דעתם, וחלקם אנשים מתחום הספרות שקראו, כתבו וערכו המון בחייהם. התייחסתי ברצינות רבה להערות שקיבלתי מהם, עד כדי כך שבינואר-פברואר השנה עשיתי לספר עוד סבב עריכה בעצמי, שבו התרחש השינוי המשמעותי ביותר - המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי. יצרתי את דמות הגיבור הראשי של הספר, שאפשר לומר שהוא בן-דמותי במובנים רבים, אבל לפעמים קל יותר לקרוא על מישהו שאתה יודע שהוא לא אדם אמיתי, ולכן גם נוצר עוד שלב של ריחוק בין הקורא לאירועים המתוארים בספר ולמי שחווה אותם בפועל.

מדוע החלטת לפנות למסלול של הוצאה עצמית ומימון המונים?

מובן שכמו כל סופר מתחיל, הייתי רוצה שהוצאה מסחרית גדולה תאמץ את הספר הזה ותוציא אותו לאור, אבל כשפניתי להוצאות מסחריות - קיבלתי תשובות בסגנון "הספר שלך כתוב יפה מאוד, אבל הנושא קשה מדי בשבילנו…"

בסופו של דבר, הבנתי שאם אני לא אוציא אותו - אף אחד לא יוציא. לכן פניתי למסלול עצמאי לחלוטין, כשאני למעשה משמש גם כמו"ל ולא נעזר בשירותיו של מפיק כזה או אחר. אני בחרתי את המעצב, העורכת הלשונית, בית-הדפוס… בסופו של דבר, זה כנראה היה הימור נכון מצדי, מכיוון שזה נתן לי כוח מאוד גדול להחליט איך אני רוצה שהספר הזה ייראה, וזה גם היה הדבר הנכון לעשות מבחינה כלכלית. אבל אני יכול להמליץ על מסלול כזה רק למי שיש לו איזשהו ניסיון קודם בהפקה והכנה לדפוס.

מה כוח העל שלך ככותב?

יש לי חוש הומור מפותח מאוד. לפעמים הוא שחור וסרקסטי; מה שאנשים קוראים לו בטעות "ציני", אבל זו לא ציניות, אלא סרקזם - לצחוק, כי אחרת נצטרך לבכות… אבל אני משתדל למצוא את הצד ההומוריסטי כמעט בכל סיטואציה. ואני חושב שזה שאני קורא, כותב וחושב בכמה שפות, זה גם סוג של כוח על שמאפשר לי למצוא מילים מדויקות יותר ולעלות על קשרים לא צפויים בין מילים בשפות שונות.

אתה מרגיש שיש שינויים משמעותיים בתחום הספרות בישראל בעקבות אירועי השנים האחרונות?

אירועי השנים האחרונות היו טריגר לכתיבה עבור המון אנשים שחוו חוויות קשות ומשנות חיים ורוצים לספר עליהם ו"לצעוק אותם" לעולם. אבל מצד שני, לדעתי הרצון הזה לכתוב ספרים פוגש שוק מצומצם, דל באמצעים, שחושש לקחת סיכונים. אם בעבר היה כאן קהל שהיה מוכן לקרוא ספרות שעוסקת בנושאים קשים ומאתגרת את הקורא - ואני מדבר על סופרים כמו ק.צטניק, למשל - כיום מו"לים חוששים להמר מסחרית על יצירות כאלה בגלל החשש שהקוראים יעדיפו משהו יותר אסקפיסטי.

כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע?

הקצב שלי הוא בערך ספר בשבוע, אבל יש לי נטיה לקרוא כמה ספרים במקביל או להתחיל ספר, לזנוח אותו, ואז לחזור אליו מתישהו בהמשך - לפעמים אחרי תקופה ארוכה מאוד. דווקא בתקופות של מלחמה שבהן אנחנו פחות עסוקים בענייני היום-יום, יש יותר פנאי לקרוא ספרים ולסיים אותם.

מה הז'אנרים האהובים עליך?

אני אוהב לקרוא ספרי היסטוריה, במיוחד היסטוריה מודרנית - כלומר, אפילו על אירועים שהתרחשו לא כל-כך מזמן. ואני גם חובב נון-פיקשן ואוטופיקשן, כלומר, ספרות המבוססת על החוויות האישיות של המחבר או אירועים שהוא מתאר מכלי ראשון - זה יכול להיות ממואר, או ספר כמו "בדם קר" של טרומן קפוטה (מאבות הז'אנר) שהוא בעצם תחקיר עיתונאי מאוד ארוך ומעמיק.

איזה ז'אנרים אתה לא קורא בכלל?

ז'אנר "הרומן הרומנטי" פחות עושה לי את זה. כשהייתי צעיר, הייתי קורא המון פנטזיה ומדע בדיוני, ובאיזשהו שלב הפסקתי ולא חזרתי.

באיזה שפות אתה קורא?

אני קורא ברוסית, עברית ואנגלית. למרות שאני חי בארץ 34 שנים ומגיל צעיר מאוד, עדיין רוסית היא השפה שבה אני קורא הכי מהר, ולכן אם יש ספר שאני חייב לקרוא בתרגום (נניח, מצרפתית או גרמנית), אעדיף לקרוא את התרגום לרוסית.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר שלך?

כששואלים אותי למה בעצם הייתי ב"שורה" והמשכתי לעשות את התפקיד הזה, אני רוצה שבני משפחות ההרוגים יידעו שעשיתי את זה למענן. אמנם להרוגים כבר אי-אפשר לעזור, אבל למשפחות אפשר - בכך שנספק תשובות וודאיות ובכך שהן תדענה שאכן יקירן אינו בין החיים. זה מה שיאפשר להן בסופו של דבר לא להיות תלויות בין שמים וארץ, להתאבל וגם אולי להגיע לאיזושהי נחמה.