ראיון עם לימור ברדוגו

לימור ברדוגו | 44 | נשואה פלוס 5 | שוהם (לקראת מעבר לעיר) | מהנדסת כימיה וביוטכנולוגיה, סופרת ומרצה

שלום לימור. לפני מספר שבועות הוצאת את הספר הראשון שלך - "פורצות דרך מלחמה". מה גרם לך לכתוב אותו?

אתם זוכרים את הכותרת שרצה בתקשורת 'אב ושלושת בניו ניצלו מטרגדיה בלב ים באשדוד'?! אלו הם בעלי ושלושת בנינו. מפה הכל התחיל...

נס ההצלה שינה את חיי מקצה אל קצה, ומתוך הודיה עצומה לקב"ה יצאתי במסע של הרצאות ויוזמות בחברה הישראלית. יום לאחר השבעה באוקטובר כשעם ישראל נמצא בשעתו הקשה ביותר, המשך המסע שלי היה ברור. גייסתי את כל מרצי ויכולותיי למען המלחמה.

בחרת שבע נשים עבור הספר. איך בחרת אותן?

דרך היוזמות והעשייה הכרתי את פועלן ונפעמתי מהדרך בה הן בחרו. אלו הן שבע הנשים שמלחמת חרבות ברזל שינתה את חייהן והן מתוך הכאב. האובדן. ההתמודדות. בראו סיפור היסטורי חדש.

איך יצרת איתן קשר? אילו תגובות קיבלת? קיבלת גם סירובים?

את חלקן הכרתי באופן אישי וקרוב בעקבות העשייה שלי ועם חלקן ההכרות הראשונית הייתה דרך הפייסבוק. החיבור -הכימיה איתן הייתה ב"ה, הדדית, מידית וטובה.

במה את עובדת ביום-יום? איך שילבת את העבודה עם כתיבת הספר?

מאז השבעה באוקטובר אני רק עסוקה ביוזמות למען המלחמה וכותבת.

אילו יוזמות?

ואוו, יש כל כך הרבה! אבל הייתה יוזמה אחת שדרכה החלטתי שאני כותבת את הספר הזה: ערכתי ערב בביתי אליו הזמנתי אימהות שכולות, אימהות לחטופים ואלמנות מלחמה, לערב שכולו הפרשת חלה ותפילה למען עם ישראל והחזרת החטופים. לא אשכח את עוצמות הערב הזה כשאבישג ליבמן ואפרת מור הקריאו את שמות החטופים והרגע בו היו צריכות לקרא את שמות בנם. ולא אשכח את הירתמות המשק לערב הזה: היה לי חשוב שהן יצאו עם חיוך קטן מהערב הזה למרות כל הכאב וההתמודדות הקשה. רציתי לתת להן מתנות קטנות מרחיבות לב והתחלתי לפנות לחברות במשק. כל פנייה נענה ב'כן'. חברות ואנשים כמו הצורפים עיצובים בכסף, עימנואל יודאיקה, קבוצת ברדוגו, חווה זינגבוים, ברכה זיסר, רשת מלונות דן, מיקי בוגנים, קנדל קלאב, שני קלעי, אסתי סוקולובסקי. העוצמות שהיו בערב הזה אילו עוצמות שעד היום מלווים אותי ויום למוחרת אמרתי לבעלי אני הולכת להוציא ספר ואשזור את עוצמות הנשים בעוצמת הנס שאירע לנו.

איך נראה יום עבודה ממוצע שלך?

מאז ה7.10.23 אני חיה את המילים בכתיבת תוכן מלחמה בלילות הפלאפון תמיד מונח ליד הכרית. זמין לאימהות ונשים שחוו אובדן כאב והישרדות במלחמה. ניצולה מנובה יודעת שהיא יכולה לשלוח אלי הודעה בכל שעה 'לימור אני חייבת שתכתבי לי מילים מחזקות' והיא יודעת תוך פחות מחצי שעה המילים אצלה. לפני כל מילה שאני כותבת אני מתפללת לקב"ה שיכוון אותי במילים המדויקות.

איזה שלב הכי אהבת בתהליך הוצאת הספר?

לראיין את שבע הנשים: אבישג ליבמן, איריס חיים, אפרת מור, דיצה אור, הדס לוינשטרן, ענת מאיר ורויטל שמיר. ואוו זו הייתה זכות עליה אני מודה בכל יום. אילו נשים היסטוריות שכמוהן יש רק בתנ"ך. למדתי ושאבתי מהן המון כוח.

ומה הכי פחות?

ואיי היו רגעים קשים. ימים בהם הייתי רתומה למקום מושבי אל מול המקלדת הצלחתי לחוש בשטחי לחימה את אודות אשר אירע. זה כמו לנדוד בין נובה, עוטף עזה ועזה. בין כדורים שורקים לקולות 'עם ישראל חי' שאין ספק כי מבטיחים תקומה. דמעות שזולגות להבין מה העם שלנו עבר זה היה כמו מטריה פועמת רגשות שנפתחת ונסגרת באצבעות ילד נלהב ממנה ובקצב פעימות הלב.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו סביב הספר?

כל אחת מהנשים והסיפורים זה ספר בפני עצמו. להצליח ללקט לפרקים את העוצמות והדרך שלהן, לתמצת לפרקים - זו הייתה משימה. כששלחתי לכל אחת מהן בסוף התהליך את הפרק שלה לאישורה, היו הרבה פסקאות שממש דרשו שכתוב מחדש. החודשים חלפו והנשים גם הן עברו שינויים. היו פסקאות עד עמודים שלמים של מילים שדרשו שינוי. זה היה ממש זכות קדושה לעבור את המסע העוצמתי הזה ביחד איתן ויחד עם זאת זה מאתגר לכתוב חלק משמעותי כל כך בחייהן שהפך להיסטוריה של העם היהודי, הרגשתי לצד הזכות הגדולה איזה תפקיד עצום מונח לי על הכתפיים.

גם בכניסה לכל פרק, לצד שיר שכתבתי - מופיע ציור בקווי עפרון של טל שיינזון שצייר כל אחת מהנשים, לצד הבן/הבעל הגיבור שלה. וגם לטל, כמה שהוא מצייר המון, זה היה אתגר. יש גיבורים שצוירו ושכבר אינם ויש שעדיין חטופים בעזה.

איך בחרת את שם הספר?

כל שם שעלה ראשי פשוט כתבתי. הגעתי ל236 שמות אופציונאליים. יום אחד, אמצע הלילה, שאלתי את בעלי ליאור 'פורצות דרך מלחמה' והוא הכריע 'זה בול'. מרגע לרגע מהביקורות שמגיעות אלי אני מבינה כמה הספר פורץ דרך בחיי אנשים שקראו וכמה השם מדויק לו.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

שנה שלמה יום ולילה.

האם למדת כתיבה בעבר? האם כתבת בעבר?

כתיבה זה משא חיים שלם אותו אני חושפת בפרק האחרון בספר. כתיבה שהפכה לצוואה של אבי לפני שעצם את העיניים 'אני מבקש ממך רק דבר אחד בבקשה תחזרי לכתוב'.

לחזור? למה הפסקת?

הייתי תלמידה בכיתה א'. לוח ירוק, מורה, צלצולים, ילדים כהמון דוהר מבחינתי וכולם התכתבו ביניהם במוחי כמשהו מאיים. תחושות שעוררו מידי יום ביומו בכי מתפרץ בלתי נשלט. 'אי אפשר ללמד איתה בכיתה', 'זה מעבר ואין מקומה פה'. בכיתה ב' חינוך מיוחד והורים לוחמים - 'כולם טועים ואת מסוגלת את יכולה'. אבחון וחוויה של אבא ובת אוספים זרדים בחול וכותבים וכותבים ואני מבחינתי משחקת. כיתה ג חזרה לחינוך הפורמלי הרגיל-שבוע ראשון ואני כבר לא בוכה. מתבוננת. בוחנת באישונים סורקות את הכל. שבוע שני קוראת. כותבת ורק כותבת וכותבת אלפי שירים, ובנערותי 2 ספרים עד ליום בו אימי נפטרה ואני ביתה בת ה19 - חשתי את ליבי נקרע מאם לוחמת שלא תחזור וזוגיות מלאת אהבה בין הורים שלא תחזור ואיתה כל הכתבים. לא נשאר כלום. כמה שנים אחרי... אבי נפטר ורגע לפני שעצם את עיניו לנצח אמר 'אני מבקש ממך רק דבר אחד. בבקשה תחזרי לכתוב' (הסיפור המלא בפרק האחרון בספר).

תוכלי לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

וואו, היו כל כך הרבה סקיצות וסבלנות אין סופית של מעצבת הכריכה אנה איבניר להבין את הכריכה שאצלי בדמיון. בסקיצה הסופית של אנה היו לי ממש דמעות בעיניים. היא ממש הצליחה להפוך את הדמיון לכדי גרפיקה מדויקת.

מי ערך לך את הספר? איזה שינויים חשובים ומשמעותיים עשו בתהליך העריכה של הספר?

אלה אילת שמיד הבינה את הזכות הגדולה שלה לערוך ספר זה תוך שקיבלה החלטה לעבוד רק על הספר הזה.

קרה לך שהיה לך "משבר כתיבה"? איך התמודדת?

לא משבר אלא יותר חרדת קודש והאחריות המוטלת לכתוב מילים המדויקות של סיפורים היסטוריים בקנה מידה תנ"כי שהכי יצילחו באמת לשקף נכון את הנשים והסיפורים.

ספרי לנו סוד מאחורי הקלעים של הספר🙂

בפרק האחרון בספר, תיארתי את הנס בלב הים - הפלאפונים של הבנים שלי שהצילו אותם - ניצבים במשרדי החברה של בעלי בתיבת זכוכית עם תחתית של חול כזיכרון קדוש. כשראיינתי את דיצה אור, אימו של אבינתן אור שעדיין חטוף בעזה, היא לפתע הסבה את עיניה לפלאפונים ובאישונים מלאים וממלאים בתקווה היא אמרה 'הקב"ה שלף אותם ככה מהים אז מה זה לשלוף את אבינתן מעזה?! הרבה יותר קל'.

מאז לא הרשתי לעצמי לכתוב במקום אחר. מידי בוקר הגעתי אל משרדי החברה, קבוצת ברדוגו, אל משרדו הפרטי של בעלי תוך שאני מביטה בפלאפונים ומתמלאת יותר בתקווה.

מפה ההשראה המלאת אמונה לסיים את הפרקים של אפרת מור ודיצה אור בדפים לבנים שרק ממתינים לאבינתן אור ואיתן מור שיחזרו.

מה המסר שאת רוצה שאנשים יקחו איתם מהספר שלך?

אני מייחלת ומתפללת שכל מי שיקרא, יצליח בעז"ה להתמלא מהסיפורים - בכוחות ואמונה כמו מעין קפסולת כוח והשראה פורצת דרך לחיים. כל אחד באופן שהכי מדויק ונכון לו.

להצליח למצא את הכלים המתאימים דרכם כל אחד ואחת יכולים לבחור בכל רגע בחיים, לקום, ליזום ולברוא סיפור חדש.

שבע גיבורות הספר הפכו לנשים ציבוריות שכולנו מכירים. במסע הכתיבה איתן, הלכנו אחורה בזמן, בניסיון שאפתני שמטרתו להבין ולהתחקות אחר מקור כוחן.

מסע שחשף דרכי חיים מהם אפשר רק ללמוד ולקבל כלים והשראה בתחומים שונים כגון: זוגיות, חינוך ילדים, התמודדות עם שגרת אסון, אתגרי בריאות הנפש ושלל סוגיות חברתיות בנושאי דת ומדינה.

מה את מאחלת לעצמך?

וואו. שהמילים בספר הזה שכתבתי בעז"ה יפרצו דרך משמעותית ויפגשו את כולם. כמה שיותר אנשים - גברים, נשים, נערים/ות לפני גיוס לצבא ושירות לאומי, מתמודדי נפש, פסיכולוגים, אנשי טיפול וכל מי שרוצה להתחזק ולשאוב כוח וכלים לחיים.

וכן מפגש שלי עם עצמי. יותר שחזור של המילים בספרים שכתבתי בנערותי ואיתם להמשיך הלאה את צוואת אבי, לכתוב עוד מילים רבות שיראו אור, בעז"ה.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

תודה על הקבוצה המדהימה הזאת.

על הזכות להיות חלק ממנה.

קבוצה שהיא כולה השראה אחת גדולה.

כל אחד ואחת מחברי הקבוצה הזאת היא עולם שלם של מילים , דרכו אפשר רק ללמוד ולקבל עוד ועוד השראה.

אשמח מאוד שתרכשו את הספר ולאחר שתקראו אותו שתשתפו אותי ואת הנשים - גיבורות הספר, כיצד הספר הזה השפיע על חייכם ותמליצו עליו לכמה שרק יותר.