ראיון עם גל חרמון
מהנדס ביום, סופר בלילה: גל חרמון מספר על האתגרים בכתיבת 'מים שקטים' תוך כדי שירות מילואים, ועל השילוב בין קריירה טכנולוגית ליצירה ספרותית

גל חרמון | 35 | בזוגיות + 3 | משגב | מהנדס ביום וסופר בלילה
שלום גל! לאחרונה יצא ספרך השלישי - "מים שקטים". תוכל לספר על מה הוא?
"מים שקטים" הוא רומן ריגול ומתח שעלילתו מתרחשת ברובה הגדול הגדול בחיפה. תמר, מדענית ממכון חקר הים, צוללת לאיסוף דגימות מספינה טבועה מול חופי בת גלים. היא מגלה שרידים של אורניום מועשר ליד הספינה, חומר שבהחלט לא אמור להיות שם. היא חוברת לארז, קצין מודיעין מחיל הים, ויחד נסחפים לתוך פרשיית ריגול בינלאומית מלאת סודות וטוויסטים.
כמובן שאני לפחות מגדיר את הספר "רומן מתח" ולא "מותחן", ולפיכך יש בספר עוד רבדים רבים, לרבות הדינמיקה בין הדמויות, התפתחות אישית שכל אחת מהן עוברת, התייחסויות לחוויה הישראלית בתחילת שנות האלפיים, מהתבגרותם של הדור השני לשואה, דרך האינתיפאדה השניה, כניסת הטלפונים הסלולרים הראשונים לתפוצה נרחבת, היחסים עם אמריקה ועוד.
הספר מתבסס על אירועי אמת שבקושי מוכרים לציבור הישראלי, ולפיכך נדרש באישור מיוחד של משרד הביטחון לפרסום. לשמחתי הרבה, עד כה הביקורות מצוינות. כולם פה אחד אומרים שהספר סוחף, מקורי ומותח עד הסוף.
למה בעצם היה צורך באישור מיוחד של משרד הביטחון וצנזורה על הספר? איך זה עובד? ואילו נושאים רגישים היו בו שהצריכו אישור כזה?
כמעט כל ספר שיש בו נגיעות אינטימיות עם מערכת הביטחון הישראלית בנושאים מסוימים, צריך אישור של הצנזורה הצבאית. במקרים מסוימים, שאינני בטוח שכדאי לפרט עליהם, צריך לעבור גם ועדת שרים לענייני פרסומים. אני לא יכול לפרט, מטבע הדברים, אילו נושאים הם הרגישים שהצריכו התעמקות מיוחדת, ואף שינויים, של הוועדות האלו, אבל הקורא/ת יוכלו בוודאי להבין לבד מקריאה בספר. אציין שהתהליך יחסית מסודר ומהיר, האנשים שם לכל אורך הדרך היו אדיבים ומביני-עניין, וזה הרבה פחות מאיים או בירוקרטי מכפי שזה אולי נשמע. בכל מקרה, היה שווה להתעכב ולחכות כמה חודשים, כדי לא לפגוע חלילה בביטחון המדינה, ומצד שני לאפשר את פרסומו של הספר, שבשורה התחתונה נראה שזוכה לאהדת הקוראים.
למה בחרת לכתוב דווקא על הנושא הזה?
חקרתי בעבר באופן עצמאי את הנושא של איסוף מודיעין, או אם תרצי "ביון", דרך מחקרים אקדמיים ודרך פעילויות מדעיות. יש המון מקרים מתועדים כאלה החל משנות השלושים של המאה ה-20. אוטו האן, זוכה פרס נובל לכימיה, שגילה בטעות למערב על תכנית הגרעין של היטלר; פיוטירי יופימצב, שפרסם בברית המועצות בעיצומה של המלחמה הקרה מאמר מתמטי שבזכותו האמריקאים פיתחו את מטוס החמקן הראשון, ועוד. מאז, הפלגתי בדמיון ובמחשבות על מה קורה למדען ראשי בתכנית צבאית סודית כלשהי שמסומן על ידי גוף ביון כמטרה לריגול. המחשבות האלה נשארו בגדר דמיונות בלבד במשך כמה שנים, עד שיצאתי לשחייה וצלילה חופשית (ללא מכשירים) עם בת הזוג שלי, איה, לספינה הטורקית הטבועה בחיפה. כן, מדובר בספינה טבועה אמיתית, שמקורותיה והסיבה שטבעה שם באמת מסתוריים. הספינה הציתה את הדמיון, וביחד עם נושא היסטןורי מעניין אחר שאודותיו קראתי בדיוק באותה התקופה (לא נגלה מהו בדיוק, כדי לא לעשות ספוילר) , כל הנקודות האלה התחברו לי בראש לקו עלילה ברור ומקורי.
בשנה האחרונה עשית 170 ימי מילואים שבמהלכם כתבת את הספר. איך הצלחת לשלב את שניהם יחד?
את הספר התחלתי למעשה לכתוב לפני אותו יום נורא באוקטובר 2023. תכננתי לסיים אותו ממש אחרי החגים, אבל כולנו יודעים מה קרה. הוקפצתי למילואים כמו חצי מהמדינה, בהתחלה לדרום, ואחר כך התנדבתי להמשיך במשימות אחרות בקרב ההגנה בצפון. שם, הזמן התחלק בין פעילויות ממש לבין תפיסת כוננות. בזמני הכוננות, בעיקר בסופי השבוע, מצאתי את הזמן לפתוח את המחשב הנייד ולכתוב. לשמחתי הרבה זכיתי בסגנים ובמפקדי משנה מעולים וחיילים עצמאיים עם ראש גדול, כך שאפילו בתור מפקד הכוח, תמיד הרגשתי רגוע להתנתק לכמה שעות בזמנים הרגועים יותר.
ביום יום - וכשאתה לא במילואים - אתה עובד כמהנדס, הרגשת שזה משפיע על הכתיבה או התוכן של הספרים?
ללא ספק. דבר ראשון, יש בספר לא מעט ניואנסים מדעיים וטכנולוגיים. כאמור, אחת הדמויות הראשיות היא מהנדס, מדען. אך אולי נכון יותר לציין דווקא את המקצוע של בת הזוג שלי: חוקרת, פיזיקאית, מומחית לאוקיינוגרפיה (חקר הים). נשמע מוכר? נראה לי שההמשך ברור. איה היא ללא ספק מקור השראה ומוקד ידע מקצועי בספר הזה (ובכלל בחיים שלי).
איזה תגובות זכורות במיוחד (לטוב ולרע...) קיבלת מקוראים על הספרים שלך?
על שלושת הספרים כמעט כל מי שקרא אמרו כמעט פה אחד: סוחפים, שנונים, נקראים במהירות ברצף. הספר השני שלי, "עידן ועידנים", יותר שנוי במחלוקת, היות שהוא קצת יותר אפל, דיסטופי, והסגנון שלו דורש הרבה יותר ריכוז בעת הקריאה: מדובר בסיפור-בתוך-סיפור, שבו הסיפורים נשזרים אחד בשני ומשפיעים זה על זה (בדומה ל"הסיפור שאינו נגמר").
לגבי "מים שקטים", הביקורות עד כה מצוינות ברובן, אך כן קיבלתי ביקורת אחת שבה נאמר שהדמויות "סטריאוטיפיות", דבר שיחסית קשה ואף מעליב לשמוע בתור כותב שאוהב את הדמויות הראשיות שלו, ואף יכול להצביע על השראות מובהקות להן מחיי, מאנשים אמיתיים הסובבים אותי. ביקורת נוספת, שיכולה להשתמע לשתי פנים, היא שהספר "קצר מדי". האם הכוונה שהיו רוצים עוד? אם כן, לא לדאוג, הספר הבא בסדרה כבר בכתיבה.
מי הדמות שהכי נהנית לכתוב?
באופן מפתיע אולי, הכי נהניתי לכתוב דווקא את דמויות הנבלים בסיפור, דוקטור אנדריאס גרבר, ודמות נוספת, שלא נגלה עליה כלום, כדי לא לקלקל למי שטרם קרא. יש להם מוטיבציות מאוד ברורות, הם מחושבים ולמעשה מניעים את העלילה ומשטים בכולם לכל אורך הדרך. חוץ מזה, כפי שכבר אמרתי, הכל התחיל בעצם מהרצון שלי להיכנס לראשו של מדען צבאי בתכנית נשק סודית, ומה קורה לו כשהוא נסחף (בכוונה או שלא) לתוך עולם הביון המתעתע, בו, בניגוד לאקדמיה ולמשוואות, שום דבר אינו כפי שנראה. "מבוך של מראות" כפי שקרא לכך ראש הCIA במלחמה הקרה, ג'יימס אנגלטון.
עשית תחקיר בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?
תמיד. אני תמיד עושה תחקיר, וקצרה היריעה מלהרחיב. אני אוהב לקרוא ספרים שבהם כל דבר מדויק ונאמן למציאות עד כמה שאפשר, וכך אני דורש מעצמי גם לכתוב. החל מהאווירה הציבורית בתקופה שעליה כתבתי, דרך הביטויים שהיו שגורים אז, מי היה השר להגנת הסביבה, והאם קראו אז למשרד הזה ככה בכלל בישראל בשנת 2002, איזה טלפון סלולרי סביר שמישהו יחזיק, וכמובן עד לנושאים המקצועיים-מדעיים בספר: עולם הגרעין, עולם הביון, עולם חקר הים והספנות, היחסים עם טורקיה, ועוד נושאים שלא נפרט עליהם כדי למנוע ספוילרים. זו אגב עצה חשובה שלי לסופרים מתחילים, אם יש כאלה בקהל: תחקיר, תחקיר, תחקיר. אי אפשר לחקור יותר מדי, ולכו תדעו – אולי תוך כדי הקריאה פתאום יבזיק לכם רעיון מעניין נוסף לשלב בסיפור.
איך בחרת את השמות לדמויות?
זה נושא שתמיד חשוב אצלי בכל הספרים. גם ב"בוערים" וגם ב"עידן ועידנים" לכל הדמויות, לפחות לראשיות שביניהן, יש מדרש שם. אני מתעכב על הנקודה הזאת רבות בדרך כלל. יוני כהנא, לדוגמא, מ'בוערים', הוא יוני, שם ארצישראלי נפוץ באותה תקופה, כמובן ציוני, בתקופה שבה המון ילדים נקראו על שם יוני נתניהו לאחר אנטבה, וכהנא – שם שמצד אחד לא חושף שיוך עדתי מובהק, ומצד שני מתכתב עם אורי כהנא מ'הוא הלך בשדות' הקלאסי. בספר יש התייחסות רבה למקומם של הישובים הקהילתיים מול הקיבוצים, שלטענתו במידה רבה החליפו אותם באליטה הביטחונית בתקופה שבה מתחרש הסיפור.
לרוב הדמויות הראשיות אצלי בספרים יש הסברים כאלה, ואפילו מפורטים יותר. נסתפק ונאמר רק שארז ותמר ממים שקטים הם, כפי שניתן לנחש, בראש ובראשונה שמות ארצישראליים, צברים, נפוצים וסבירים לתקופה שבה הם נולדו; שניהם עצים חזקים ומרכזיים בטבע האזורי. ארז הוא גם שם שמרמז על לבנון ועל הקשר הימי בין ישראל ללבנון, למביני עניין, ותהיה לכך משמעות בספר הבא בסדרה. אנדריאס גרבר הוא שינוי שלי לפרידריך טינר, המהנדס הנבזי עליו מתבססת דמותו. השם הוא פשוט 'קליק' אחד הצידה בספר הטלפוני של שמות שוייצריים טיפוסיים. עמוס הוא שם מדור אחר וקרוי על שם הנביא עמוס, נביא אידיאליסטי שחי ועסק בתקופה שבה המתחים היו דומים במידה זו או אחרת למה שהוא עוסק בו בספר. אני יכול להמשיך לדבר רק על כך עוד ועוד, אבל נסתפק בכך בינתיים.
מה המיתוס שצריך לדעתך לשבור בדחיפות על סופרים?
ספר לא נכתב בהתחלה כיצירת מופת וזה לא מופע סולו. הוא נכתב כטיוטה, לפעמים די בינונית. צריך לזכור, שלנו הסופרים, יש אינסוף הזדמנויות לשפץ, לשפר, למחוק, לשכתב, לערוך בעזרת יועצים, עורכות, קוראים וקוראות, ואז מוחקים ומשנים עוד ועוד קצת ועוד פעם – עד שהספר מוכן ואנו מרגישים הוא הגיע לשלמות. גם זה שקר כמובן, כמעט אף פעם לא מרגישים שהספר 'מושלם', רובנו פרפקציוניסטיים מדי. אנחנו מרגישים שהוא כמעט מושלם ושבשלב זה, כל המוסיף גורע.
יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?
זה דבר מדהים שיש קהילה תוססת, מחוברת ודעתנית של קוראים וקוראות בעברית. אנחנו מדינה קטנטנה, עם קטן. כמה בני אדם בכדור הארץ דוברים עברית? וכמה מתוכם קוראים ברמה מספיק טובה בשביל לקרוא פרוזה? זה דבר נהדר בעיניי שיש קבוצות כאלה, ועוד יש כמה וכמה שאולי אפילו מתחרות ביניהן. כן ירבו. תמשיכו לקרוא ולחוות דעה ולבקר, ותמיד תמיד תפרגנו ליוצרים המקומיים, אם אפשר.
מה המסר שאתה רוצה שאנשים יקחו איתם מהספרים שלך?
כל הספרים שלי, בצורה זו או אחרת, עוסקים בחיים בישראל, בחוויה הישראלית, אני מגדיר אותם ספרים ציוניים. מה לעשות, זה אני. אפשר גם לקרוא ספרים אחרים, למי שלא מתאים. זה לא אומר שהם נטולי ביקורת, בכלל לא. אבל המסר העיקרי המשותף לכולם הוא שיש לנו רק ארץ אחת. לפעמים היא מתנהלת בגאונות, לפעמים בשכונה, לפעמים היא מתקדמת ולפעמים היא מתסכלת. אנחנו עם חצוף ויצירתי, עם כושר אלתור מטורף, אכפתיות וטמפרמנט מיוחד, עם הומור משוגע וקצב חיים מטורלל. אבל כולנו כאן ביחד, וזאת הארץ שלנו. זה מה שיש ועם זה, ביחד, ננצח.