ראיון עם איתמר אורלב

איתמר אורלב | בן 49 | נשוי לליאן ואב לשלושה בנים: דניאל, אלכס ותיאו | מתגורר בברלין | סופר ועורך ספרותי

שלום איתמר! אני שמחה לארח אותך אצלנו בקבוצה. אתה סופר, מחזאי ועורך ספרותי. מה מבין כל הטייטלים אתה מרגיש שהכי מייצג אותך?

התחלתי לכתוב כשהייתי בן 20. במשך 18 השנים הבאות כתבתי בלי סוף, פרסמתי סיפורים קצרים בכתבי עת ספרותיים ולא העזתי לקרוא לעצמי סופר. במקביל למדתי תסריטאות, כתבתי מחזות, כתבתי הרבה 'סיפורי חיים' עבור אנשים שביקשו זאת וערכתי ספרים של אחרים. את הרומן הראשון שלי, "בנדיט", כתבתי אחרי כל השנים האלה כשהרגשתי מוכן ומיומן מספיק כדי לצלול לכתיבת רומן. רק אחרי שהוא יצא לאור, זכה בספיר ביכורים ותורגם לעוד שפות העזתי לכנות את עצמי סופר, וכך אני רואה את עצמי, סופר שכותב גם מחזות ועורך ספרים של סופרים אחרים.

גדלת בבית שבו אביך, אורי אורלב ז"ל, היה סופר ומתרגם מפורסם ומוערך. אתה מרגיש שזה מה שכיוון אותך בסופו של דבר לתחום הספרים בעצמך?

אני מניח שבסופו של דבר הוא אכן כיוון אותי, אבל דווקא בגלל שהוא היה סופר מפורסם אני בכלל לא תכננתי להיות סופר אלא זאולוג. החדר שלי היה מלא עקרבים, עכבישים ולטאות, וספרים קראתי במידה. לא יותר מידי, כדי שההורים שלי לא יהיו מרוצים. אבל אחרי שכתבתי את הסיפור הקצר הראשון שלי, אמא שלי קראה אותו, אהבה אותו, והבינה משהו שהדאיג אותה. "ספרות זה לא מקצוע" היא קראה אלי מהסלון. אני ישבתי עם אבא שלי בחדר העבודה שלו והוא צעק לה בחזרה: "את נשמעת כמו הדודה סטפה". ואז הוא הסתובב אלי והסתכל בי במבט שלא הכרתי - זה היה המבט של הסופר, לא של האבא - ואמר לי בשקט: "אל תקשיב למה שאנשים אומרים לך, תמיד תעשה מה שאתה רוצה" ומיד אחר כך הוא חזר להיות אבא שלי.

ממש לאחרונה יצאה לאור מהדורה מחודשת של כתר הדרקון (הוצאת כתר) - ספר הפנטזיה שהוציא אביך לפני 40 שנה. מאיפה הגיעה היוזמה להוציא מהדורה חדשה, ומאיפה הגיע הרעיון שאתה תערוך אותה?

היוזמה להוצאת המהדורה החדשה של כתר הדרקון הייתה של מיכל פז-קלפ עורכת ספרי הילדים של הוצאת "כתר". ביוזמתה וביוזמת "כתר" נערך אירוע לזכרו של אבא שלי ביום השנה הראשון למותו. הייתי בין הנואמים, ודיברתי, בין השאר, על אהבתי הגדולה לספר "כתר הדרקון". בסוף האירוע היא ניגשה אלי עם הרעיון הזה, שנדמה לי שעלה אצלה באותו הערב, והציעה שאני אעשה את עריכת הרענון של הספר. שמחתי מאד על הצעתה.

במה התבטאה העריכה שלך בספר? מה שינית?

כשכתר הדרקון יצא לאור בשנות ה-80 בארץ, עדיין היה מקובל לשמור על עברית תקנית וגבוהה גם בספרי נוער. אבא שלי לא כתב בשפה גבוהה, אבל כאשר ספריו נערכו הם עברו התאמה ואני יודע שעם השנים זה תסכל אותו ואת ספריו האחרונים הוא כבר כתב בשפתו שלו. לפני כמה שנים קראתי לבנים שלי את "כתר הדרקון" ומהר מאד הבנתי שהשפה הגבוהה של הספר המקורי מפריעה לרצף הקריאה ופוגעת בהזדהות שלהם עם הדמויות והעלילה וכך מצאתי את עצמי עורך את הטקסט בעצמי תוך כדי הקראה, ומתאים את שפתו לילדיי. כך שעיקר עבודת העריכה הייתה "החזרת" שפת הכתיבה של אבא שלי לטקסט וגם את זה עשיתי בזהירות רבה.

איך היתה ההרגשה לערוך ספרים שאבא שלך כתב? אתה מרגיש שההיכרות הקרובה שלך איתו גרמה לעריכה להיות נכונה ומדוייקת יותר, וקרובה יותר לכוונת הסופר, מאשר אם עורך אחר היה מקבל את תפקיד העריכה?

אני חושב שכן. לאורך כל חיי, עד השנים האחרונות שלו, אבא שלי סיפר לי סיפורים בלי סוף וזה מעבר לספרים שכתב. כך ששפתו כמספר סיפורים קרובה ומוכרת לי מאד, היא חלק משמעותי מהחיים שלי, ואני חושב שהיא איפשרה לי לערוך את הטקסט בביטחון גדול ומתוך הבנה אמיתית, שאני לא בטוח שהיו לי אם הייתי עושה עריכה דומה לסופר אחר. זאת חוויה יוצאת דופן לערוך את אבא שלך, יש בכך אינטימיות גדולה שזכיתי בה לאחר מותו.

באחרית הדבר של הספר כתר הדרקון במהדורה החדשה, אתה מספר שבעצם הספר נכתב בעקבות שאלה ששאלת את אביך. תוכל לפרט על זה?

אבא שלי סיפר לי על כך שנים רבות אחרי שהספר יצא לאור. לדעתי כאשר הוא נתן לי עותק של הספר ובהקדשה כתב לי את זה. הייתי ילד, ראיתי טלוויזיה, ואבא שלי הופיע פתאום בסלון. אני מניח שמשהו בתוכנית שראיתי הטריד אותי ושאלתי אותו "אבא, איפה גרים הרעים?". כשהוא סיפר לי על כך, נזכרתי ברגע הזה בעצמי, אבל אני לא זוכר מה הוא ענה לי, ויכול להיות שלא ממש אמר דבר. מה שכן, השאלה שלי עוררה אצלו את הטריגר שהביא אותו לכתוב את כתר הדרקון, למעשה כמעין תשובה לשאלה ששאלתי.

כמה ספרים כתבת וערכת עד היום?

לא כתבתי מספיק עד כה. פרסמתי סיפורים קצרים ונובלות, שני מחזות, את הרומן 'בנדיט' שתורגם לכמה שפות וספר ילדים 'העצלן הבטלן'. כבר כמה שנים שאני עובד על הרומן הבא שלי שיצא, סוף סוף, כך אני מקווה, בשנה הקרובה ב"עם-עובד" שלאחריו אני מבטיח (בעיקר לעצמי) להוציא הרבה יותר ספרים (חלקם כבר ממתינים לתורם אחרי שזה השני יצא). במקביל פרסמתי הרבה ספרים כ"סופר צללים" וכמחבר של "סיפורי חיים" וערכתי עשרות רבות של ספרים (כבר הפסקתי לספור).

איך נראה יום עבודה ממוצע שלך?

אני זוכר שבצעירותי היה לי את דימוי על "איך יראו ימיי כשאכתוב רומן". בעיני רוחי ראיתי את עצמי מתבודד ימים על גבי ימים וכותב, מעין דימוי רומנטי כזה, אבל כשישבתי לכתוב את הרומן הראשון שלי, בני הבכור היה בן כמה חודשים, ואני מצאתי את עצמי כותב בין החלפת חיתולים, הרדמות וקניות. אני בכלל לא זוכר מתי היה לי הזמן לכתוב, אבל מצאתי אותו, בתוך שגרת היום כאבא בראשית דרכו, וזה עשה לכתיבה שלי רק טוב. אז עכשיו יש לי כבר שלושה בנים קטנים.... אז יום העבודה שלי נראה בהתאם.

כתבת ספרים באורך מלא, מחזה וגם סיפורים קצרים: לאיזו צורת כתיבה אתה הכי מתחבר ומעדיף לכתוב?

במשך שנים כתבתי רק סיפורים קצרים, אבל ברגע שעברתי לכתיבת רומנים זנחתי, לפחות לבינתיים, את הסיפור הקצר. מחזות אני נורא נהנה לכתוב כשזה מתאפשר לי. פרסמתי גם את ספר הילדים "העצלן הבטלן" שלהפתעתי דרש ממני המון עבודה (אבא שלי פעם אמר לי שלכתוב ספר ילדים טוב זה כמו לכתוב רומן, ושההבדל הוא בעיקר באורך). אבל בכתיבת רומן אני מוצא את ההתרגשות, התחכום, המורכבות והעושר הגדולים ביותר. זה לא פשוט, אבל כשזה מצליח יש בכך סיפוק אדיר.

ספרך "בנדיט" תורגם לשפות זרות. קיבלת פידבקים מקוראים מחו"ל? אתה מרגיש הבדל בהבנת הספר מול קוראים שאינם ישראליים?

הספר תורגם לכמה שפות ופגשתי קוראות וקוראים רבים באירופה. ואף כי הקוראים הישראלים, הצרפתים, האיטלקים או הספרדים באים מרקע תרבותי אחר, בסופו של דבר כולנו בני אדם שחולקים בסיס רגשי דומה, ככה שהתגובות שיקבלתי בין אם אלה עיתונאים, מראיינים או קוראים שנגשו אלי בפסטיבלים או הקראות, היו דומות מאד ורק נאמרו באנגלית במבטאים מתחלפים.

קרה לך שהיה לך "משבר כתיבה"? איך התמודדת?

כן, קרה וקורה ובטח עוד יקרה. יש ארוכים יותר, יש ארוכים פחות. אין ספק שבין הקורונה לבין ה-7 באוקטובר לפני שנה וכל מה שהמשיך וקרה אחריו, היה קשה, עד כמעט בלתי אפשרי לכתוב. אבל משברי כתיבה לא זקוקים לרגעים מטלטלים שכאלה כדי להופיע פתאום ולהפריע. לפעמים, כשמשהו מתקלקל בבית, במקום לרוץ לקרוא לטכנאי, כדאי להמתין קצת, הדברים הרבה פעמים מסתדרים מעצמם. ככה זה גם בכתיבה אצלי, אני עושה דברים אחרים, ויש מספיק, מחכה קצת, והמשבר עובר. מה שכן, כשמדובר בתקיעות ספציפית, ממולץ לגשת לאותו הטקסט/סצנה/סיפור מכיוון אחרי לגמרי, קצת כמו לאגף אותו מכיוון לא צפוי, ואז הרבה פעמים הדברים נפתחים ונפתרים מעצמם.

אתה מרגיש שיש שינויים משמעותיים בתחום הספרות בשנים האחרונות בישראל או בעולם?

תחום הספרות בעולם ובמשנה תוקף בארץ עובר טלטלה רצינית כי פחות ופחות אנשים קוראים ספרים, והרבה מאלה שכן קוראים כבר לא מצליחים לקרוא ספרות מורכבת. אנשים קוראים בעיקר הודעות בטלפונים הניידים שלהם, ברשתות החברתיות, צופים בסרטוני טיק-טוק והולכים ומאבדים את היכולת להתרכז בטקסט ארוך שדורש מחשבה. זה מוביל לכך שהוצאות הספרים נזהרות מאד בספרים שהן מוציאות לאור ולא לוקחות יותר מידי סיכונים. בארץ קורה דבר שלא קרה עד כה כאשר גם הוצאות הספרים המרכזיות ו"המכובדות" מבקשות מהסופרים עצמם להשתתף במימון הוצאת סיפרם. כשזה מגיע לתרגום לשפות זרות, אחת הבעיות היא שהוצאות הספרים בחו"ל לא רוצות להוציא לאור ספרים מתורגמים ארוכים מידי (בשל העלות). לנו, כותבי העברית, זו בעיה גדולה, כי ספר עברי שמתורגם לאנגלית ארוך בשלושים אחוזים, ובגרמנית זה יכול להגיע לחמישים אחוזים. אני יודע, למשל, שמו"ל חשוב ביפן אמר בנוגע ל"בנדיט" שהוא אפילו לא יקרא אותו רק משום שהספר ארוך מידי. כל זה עצוב מאד, ואני מתקשה לראות שינוי לטובה בזמן הקרוב, אבל מי יודע. אבא שלי היה אומר – נחייה ונראה.

מה המסר שאתה רוצה שהקוראים יקחו איתם מכתר הדרקון?

לאבא שלי הייתה תפיסת עולם מיוחדת, הומניסטית ומפוכחת ושנוכחת במרבית הספרים שכתב, גם באלה שעוסקים בשואה. היה לו חשוב תמיד להדגיש שגם בצד של "הרעים" יש אנשים טובים וגם ביניהם יש כאלה שהופכים לקורבנות. נדמה לי ש"בכתר הדרקון" תפיסת עולמו של אבא שלי מופיעה באופן מובהק: בחיים האמיתיים אין גן־עדן וגיהינום. "טוב" מוחלט מדי יכול להפוך למוסרני וחונק, אפילו אלים בדרכו (אפשר לראות זאת, למשל, בקרב אנשי ה-Woke) ומנגד, בצד של "הרעים", הרוע הוא לא חד ממדי - גם שם חיים בני אדם שונים ומגוונים, ורבים מהם לא באמת רעים או אשמים ברוע המקיף אותם. ובכלל, ה"טוב" וה"רע" שזורים אצל מרביתנו והופכים אותנו לבני האדם מורכבים ומעניינים. חשוב שנזכור את כל זה, בוודאי בימים האלה שעוברים עלינו ועל שכנינו.