ראיון עם נעמה להב

נעמה להב (פרנס) | 37 | נשואה לתום | גרה בתקוע | מאיירת, כותבת, מלמדת ואוצרת תערוכות

עד היום כתבתי ספר אחד שיצא לאור - גלילאה מגלה את המקומות הכי בעולם. יש עוד ספר חתום עם הוצאה שנמצא בתהליכי סיום עבודה, ועוד כמה כתבי יד בשלבים שונים שאף אחד עדיין לא ראה. בצד זה, איירתי עשרות ספרים ופרוייקטים לכותבים אחרים.

איך הגעת לתחום איור הספרים? כמה שנים את במקצוע שלך?

אני חושבת שאני מציירת רצוף מגיל שנה וחצי: אמא שלי מספרת שחיכינו פעם בתור המון זמן במרפאה, והיא נתנה לי קבלה ועט ועשיתי ספירלות קטנות קטנות. יש אצלה גם ציור שלי מגיל שלוש, של מכוניות צבעוניות עם עיניים, שנוסעות בטור והשיער שלהן מתנופף אחורה. אז אני מניחה שהגורל שלי היה חתום כבר אז, או לפחות משך מאוד חזק לכיוון.

במשך כל הילדות והנערות ציירתי לעצמי ולחברים, וכשהגעתי לבחור תחום לימודים, הרגשתי שאפילו שיש המון דברים שמסקרנים אותי (ביולוגיה? היסטוריה? רפואה? אולי רק לא רפואה, בגלל הדם). לאמנות אני חייבת את ההזדמנות הראשונה. אז הלכתי ללמוד תקשורת חזותית במכללת אמונה. תוך כדי הלימודים, כל ההגשות שלי היו באיור במקום בעיצוב גרפי, וגם בפרויקט הגמר הגשתי 14 איורים גדולים. כשסיימתי את הלימודים כבר היה לי מאגר לקוחות קטן, ומשכורת חודשית קטנה שהצלחתי לקושש כסטודנטית, וכבר הבנתי שאולי אפשר להתפרנס מאיור.

אז אפשר לומר שבסוף התואר הראשון העסק בעצם כבר היה קיים, ואני לא זוכרת רגע דרמטי של החלטה. כך יכולתי להמשיך לתואר שני בספרות באוניברסיטה העברית, תוך כדי המשך פיתוח העסק. כשסיימתי את שני התארים יצאתי לסטודיו משלי, ומאז אני מאיירת במאה אחוז. אם אני חוזרת לשאלה של כמה שנים, אז כנראה בערך 16, מגיל 21, כשקיבלתי עבודה קבועה ראשונה בעיתון אותיו . למרות שהיו עבודות קטנות גם לפני כן.

מה את אוהבת במיוחד במקצוע שלך, ומה את פחות אוהבת במקצוע?

אני אוהבת הרבה: את העבודה מול הלקוחות, את הסקיצות (הכי!), בחירת פלטות, קריאה טקסטים, ללמד, לכתוב.

באופן כללי, אני מאוד אוהבת את הדינמיות שבעבודה. אין חודש שנראה כמו חודש אחר. כל ספר חדש הוא דלת לראש של כותב, לתקופה, לסגנון טקסט, לסגנון איור. יש פרויקטים מדעיים, היסטוריים, רגשיים, חברתיים, מחאתיים, לפעוטות, למבוגרים, לעולים, לדתיים, לחילונים, לחרדים. אחת הבעיות שלי בחיים היא שאני לא מחזיקה מעמד כשמשעמם לי אפילו קצת, והתנועה הבלתי פוסקת מאוד עוזרת לי.

גם ניהול פרויקטים בזמן קצוב (או לפעמים קצוב מדי) גורמת לי הנאה. אני מאוד אוהבת להתארגן על לוחות זמנים ולהספיק.

ומה אני לא אוהבת? את הישיבה שלא נגמרת. לא קמים מהמחשב לפעמים עשר שעות. זה לא דבר טוב לא לגוף ולא לנפש. כבר כמה פעמים חשבתי להכניס הוראת דרך או משהו אחר כמשרה חלקית, אבל זה עדיין לא קרה. מה שעוזר לי בינתיים זה החברות בקבוצות יוצרים (בעבר - סטודיו ששת הירושלמי, והיום מרכז האמנים בתקוע), וגם העובדה שלאחרונה אני מלמדת יותר וכותבת יותר ואוצרת יותר, מה שמגוון את העבודה.

בנוסף לאיור - גם הוצאת ספר בעצמך, ספר ילדים בשם "גלילאה" שיצאבעם עובד - הוצאת ספרים וגם בספריית פיג'מה. תוכלי לספר עליו?

גלילאה היא כבר ממש בת משפחה, ואני מאוד גאה ושמחה בה.

הטקסט המקורי נכתב לפני לא מעט שנים, כשעוד גרתי בנחלאות. הלכתי ברחוב בצלאל ועלתה לי לראש ילדה בשם גלילאה שמטיילת בעולם. נכנסתי הביתה והכנתי לי חביתה לארוחת ערב, וישבתי וכתבתי את הטקסט כמעט בשלמותו בבת אחת. בלב הסיפור נמצאת ילדה קטנה עם סקרנות גדולה, שאוהבת להרגיש ולראות ולחוות מקומות חדשים.

אחר כך, כשהספר התקבל לפיג׳מה, הוא עבר עריכות מרחיקות לכת, ושיניתי אותו כמה פעמים באופן כמעט מלא. אבל בסוף הוא חזר להיות די דומה לכתב היד המקורי.

את הספר הגשתי לועדה של פיג׳מה אחרי שהיו בו כבר שלוש הצעות לאיורים: המקום הכי חם, הכי רטוב והכי גבוה. ישבתי ואיירתי אותם אחרי שעות העבודה, כשהסטודיו היה ריק ושקט. גם היום אני מרגישה שכל פרויקט חדש צריך תקופת אינקובציה. זמן נסתר כזה שבו הוא יכול להתפתח לפני שהוא נגלה לאחרים.

היום אני מרגישה שגלילאה כבר ממשיכה להסתובב בלעדיי. היא היתה בפרפר נחמד, יש לה מופע משלה עם הקאמרית הישראלית (הטלפון שקיבלתי מהמלחין והמנצח יונתן קרת היה אחד הרגעים המרגשים בחיי), היא קיבלה פרס ברנשטיין לספרות ונכנסה למצעד של משרד החינוך. וכל זה בלעדיי. היא ילדה גדולה והיא הולכת לבד וממשיכה לגלות מקומות מופלאים.

לא קל להתקבל לספריית פיג'מה, יש לך טיפים לסופרים אחרים שרוצים?

זאת שאלה שמגיעה אליי הרבה, והאמת שאין לי עליה תשובה חד משמעית.

את גלילאה לא כתבתי כדי שתתקבל לפיג׳מה, והאמת שבכלל התכוונתי להוציא אותה באופן פרטי. בנוסף, היא אפילו לא בנויה לפי הפרופיל הצפוי של פיג׳מה. היא לא בנושא יהודי, ולא קשורה למעגל השנה. וזה גם מה שנאמר לי אחרי הועדה הראשונה, שאין הרבה סיכוי שהיא תיכנס, כי הספר הוא לא ממש בפרופיל הרגיל של הספרייה. אבל בסוף, למרבה ההתרגשות, גלילאה נכנסה, ואני מאוד מודה על זה לפיג׳מה ולמי שעזרו בדרך. אבל מודה שזה לא היה בתוכנית.

אז מה כן? הייתי ממליצה בעיקר להקדיש את הזמן והמשאבים שלכם לעשות את מה שאתם אוהבים הכי הכי. אני יודעת שזה נשמע שבלוני, אבל אין לי משהו אחר לומר. אם תשימו את הלב והיכולות שלכם איפה שהוא, כנראה יצא מזה משהו טוב. ומשהו טוב אנשים אחרים ירצו לראות. ואז אולי פיג׳מה ירצו, ואולי מישהו אחר ירצה, ואולי בכלל הספר הבא הוא זה שיצליח ולא הנוכחי. אבל נראה לי שזאת הדרך הכי נכונה לעבוד. תחשבו על סרוונטס או מלוויל או אוסטן. אף אחד מהספרים שלהם לא היה מושא התשוקה של הוצאות הספרים באותן שנים, והנה, הם יצרו יצירות מופת. זה מלמד אותנו משהו בהקשבה פנימית ובכנות יצירתית. אני מאחלת גם לעצמי להצליח לעשות את זה כמה שיותר.

את מתכננת לכתוב ספר נוסף?

את גלילאה לא תכננתי. היא נכנסה לי לחיים כמעט בהיסח הדעת. כמובן שהעבודה עליה דרשה הרבה תשומת לב וזמן, אבל ההתחלה קרתה לא בכוונה, אלא מתוך הבשלה תת קרקעית של עיסוק רב שנים בטקסט ובאיור.

מה שקורה עם ספר שני זה שפתאום מתכננים אותו, ובשבילי זה היה מאתגר. יש גם פחדים פתאום - מה אם ההצלחה היא חד פעמית? האם מישהו ירצה להוציא לאור ספר שלי שלא התקבל לפיג׳מה? מה אם אמצא את עצמי מנסה למחזר את ההצלחה?

חניטל ותמר מעם עובד, הבית שלי מאז לספרים שאני כותבת, הציעו לי לעבוד על ספר שני של גלילאה, ושמחתי. קל יותר לעבוד על ספר המשך, ואפילו כבר יש לי סקיצות ואת רוב הטקסט, אבל משום מה זה עדיין לא מצליח להתגבש אצלי לגמרי.

כך קרה שמצאתי את עצמי שוב בעולם הדברים הלא מתוכננים. למשל, אמא שלי התקשרה יום אחד, וסיפרה לי עם הרבה צחוק על סיפור שקרה לה ולאבא שלי בעין איוב, בכנרת. וכל כך נהניתי מהסיפור, שגם הוא הפך לטקסט לספר שלם די מהר. הוא נמצא בשלבי עבודה מתקדמים, וחתום על הוצאה לאור בעזרת השם בשנה הבאה.

במקביל, אני כותבת גם ספר לגילאים גדולים יותר, גילאי ג׳-ד׳, מתוך החוויות שלי כמורה בבית ספר. זאת דוגמה טובה למשהו שממש לא יכולתי לתכנן. ההגעה שלי לבית הספר בתקוע היתה רק בגלל המלחמה. נוצר וואקום גדול בגלל הרבה מורים שיצאו למילואים, ובתוך ימים מאוד קשים מצאתי את עצמי מלמדת ספרות ותנ״ך בכיתה ח׳, ועל הדרך סופגת השראה לספר חדש. ספר אחר התחלתי לכתוב באחד הרגעים הקשים של המלחמה, לאחר מותם הנורא של יותם, סאמר ואלון. זה ספר ילדים תמים, שאף אחד לא יוכל לקשר למקרה הזה, אבל בפנים בפנים אני מבינה מאוד את הקשר. הוא נולד מתוך מצוקה גדולה וכאב בלתי נסבל, ולבש צורה של סיפור קטן על שאלות גדולות.

אז כן, אני מתכוונת להוציא לאור ספרים נוספים, ואפילו ממש עובדת עליהם, אבל קשה לי לדעת מה יקרה מתי. אני חושבת שהייתי זקוקה לאומץ כדי להיכנס לתקופת הבשלה חדשה, ולא לזרום ישר לעוד גלילאה, ואני מקווה שהתקופה הזו תישא פירות.

עד כמה התהליך דומה/שונה בעבודה מול הוצאות שונות או סופרים שונים?

שונה מאוד. למרות שיש לי את ההרגלים שלי ואת שיטות העבודה שלי, נדרשת המון גמישות במעבר מפרויקט לפרויקט. לא רק האנשים שונים, גם המשימות שונות. כל פרויקט הוא ילד מיוחד בפני עצמו, והתהליך שלו מבקש שיטות אחרות והתכווננות אחרת. אי אפשר לעבוד על הגדה של פסח כמו שעובדים על טור לעיתון או כמו שעובדים על ספר לגילאי גן. אצלי זה בא לידי ביטוי גם בסגנון איור משתנה. אני לא מאיירת אותו דבר לכולם. חלק מהעבודה על ספר, למשל, הוא גיבוש השפה האמנותית המתאימה לו: הקו, הכתם, הצבעוניות, עיצוב הדמויות.

אם נהיה כנים, לא רק הלקוחות והפרויקטים משתנים. גם אני משתנה. אני של השנה לא דומה לאני של שנה שעברה, ובטח לא לזאת של לפני חמש עשרה שנים. זה דורש גם גמישות מהצד השני. להבין שהם עובדים מול אישה בשר ודם, עם התפתחות אישיותית ומקצועית, ואפילו מצבי רוח. הכי כיף זה כשנוצרת ממש מערכת יחסים עם הלקוחות, ויש משהו אישי ופתוח. ככה העבודה היא הרבה יותר אורגנית וחיה, ופחות לובשת צורה של מטרה וביצוע.

יש לך טיפים למאיירים אחרים בעבודה מול סופרים?

למאיירים נראה לפעמים שכולם מפריעים להם לצייר: העורכת, הכותב, המפיק של הפרויקט. זה יכול להיות מאוד מתסכל. כל תיקון או הערה או שיחת טלפון נחווים כהפרעה.

אני חושבת שמאוד עוזר להבין מראש שלפחות חמישים אחוז מהעבודה מוקדשים למרחב הבינאישי שבין המאיירת ללקוח או להוצאה, לתקשורת ולתיאום ציפיות. יש כאן דרישה מקבילה משני הצדדים, ואין טעם לדמיין ״שרק יתנו לי לעבוד בשקט״.

כשאתם לוקחים פרויקט חדש, קחו בחשבון שאתם הולכים להשתמש הרבה מאוד ביכולות התקשורתיות שלכם. לומדים להנות מהחלק הזה לא פחות מאשר מהאיור עצמו (טוב, אולי אין תחרות לאיור עצמו, אבל כמעט). בעבודה יוצא לי להכיר דמויות מכל הקשת הישראלית, ולאחרונה גם מהעולם. בסופו של דבר אני מרוויחה המון מהעבודה עם אנשים, תורמת ונתרמת כל יום. אז קוראת לעצמי ולשאר המאיירים לקחת את זה בשתי ידיים ולא להתבאס.

איזה טיפים היית נותנת לסופרים, בעבודה מול מאיירים?

קודם כל, תבחרו מאייר/ת שאתם אוהבים מאוד את היד והאיורים שלו או שלה. שכיף לכם לראות את האיורים, שהייתם רוצים לראות את הספר הבא. ככה יש הרבה יותר סיכוי שתצליחו לתת יד חופשית מספקת ולסמוך על המאייר שתבחרו. כמו שכתבתי בתשובה הקודמת, בתהליך איור יש צורך ליצור מרחב של תקשורת ואמון, שבו גם יש עבודה משותפת, אבל גם הרבה שחרור שאי אפשר בלעדיו, וזה דורש התכווננות גם מהסופר או הסופרת.

טיפ נוסף: אם כיף למאייר לעבוד - כנראה שהעבודה שלכם תצא הרבה יותר טוב. זכרו שאנחנו אוהבים את המקצוע, לכן בחרנו בו.

תנו לנו להנות, ובטוח תרגישו את זה בתוצאה הסופית. כמובן שזה דורש תיאום ציפיות מראש, ועבודה עם סקיצות ובהדרגה כדי למנוע הפתעות. אבל מאייר או מאיירת מיומנים ידעו ליצור את המרחב הזה. סמכו עליהם.

כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע?

האמת שלא מעט. אולי בין ארבעה לשישה .אני שומרת שבת, וזה מציל לי את הקריאה לדעתי, כי הטלפון לא זמין לי לעשרים וחמש שעות שלימות של חופש. כוס תה וספר זה בילוי שבת אולטימטיבי מבחינתי. אם אני מגיעה לכמה שעות כאלה בשבוע אני מרגישה שזכיתי.

היום כשאני עובדת על כתבי יד משלי, הקריאה הפכה אפילו לחיונית מבחינתי. אם לא אקרא לא אוכל לכתוב. זה ברור לי.

האם את מעדיפה ספרות מקור או מתורגמת?

אין לי הכרעה חד משמעית. בילדות ובנערות קראתי באופן מובהק רק ספרות מתורגמת. הייתי הולכת כילדה קטנה ברגל לספריית בית עלי באשקלון, נרגשת כל פעם מחדש מהעושר שעומד להיפתח בפניי. את רוב הספרים בשנים שבין כיתה א׳ ל-ג׳ צרכתי דרך הוצאת מרגנית.

בדיעבד אני מבינה שהטעם שלי היה מאוד ספציפי: מערב וצפון אירופה של המאה העשרים. לא היה לי מושג בגיאוגרפיה או בהיסטוריה אז, אבל טעם לא דורש ידע. פשוט זה מה שאהבתי.

היום אני פתוחה יותר לספרות ממקומות אחרים בעולם, וגם אוהבת יותר מגוון: ספרות מקור בעברית, ספרות אמריקאית, רוסית ועוד. מה שכן, כשאני עומדת לקרוא ספר מופת מתורגם, אבחר בתשומת לב את התרגום, כי העברית של הספר חשובה לי לא פחות מאשר הסיפור עצמו.

אגב, לגבי מרגנית, הספקתי עוד להתקשר ליחיעם פדן מעט לפני שנפטר, כדי להודות לו. לא הכרנו אישית, אבל השיחה הזו היתה חשובה לי. קשה לי להפריז בערך של עבודת הליקוט והתרגום והעריכה של ספרות איכות מהעולם בשביל ילדה כמוני. הספריה העירונית, ובתוכה המדפים של מרגנית, היו בשבילי שער לעולם שלם ובנו אצלי עולמות שקיימים עד היום. אני חושבת שזה חלק ממה שמניע אותי לעשות את מה שאני עושה היום: להקדיש את רוב הזמן שלי לכתיבה ואיור לילדים.

איזה ז'אנרים את לא מוכנה לקרוא, או ממעטת לקרוא?

אני לא אגיד ״לא מוכנה״ אבל כן ממעטת - ספרות מדכאת. אני מודה שאין לי מוטיבציה לקרוא ספרות שאין לה בשורה של כוח או עידוד. מבחינתי ספרים הם מקור להשראה של התמודדות בעולם המציאותי, שלפעמים הוא בלתי אפשרי ממש. להתייאש אני יכולה גם לבד בבית, והאמת היא שזה לא כזה קשה. בשביל זה אני לא צריכה אמנות. זה כמובן לא אומר שספר צריך להיות שמח או עם הפי אנד. אבל הוא כן צריך להציע לי אפשרות להתמודדות אנושית.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

בקריאה יש משהו מאוד אישי ואינטימי, והחוויה של השיתוף עם אחרים לא ברורה מאליה. חשוב ומשמח שיש פלטפורמות כמו זו, שפועלות להפגיש קוראים וקוראות במקום אחד, יחד עם כל העושר שכל אחד מביא עם הקריאות שלו בטקסטים. מאחלת לכולנו להמשיך לקרוא ולכתוב ולצייר ולהיפגש יחד. ותודה לתמר שמנצחת על כל זה.