ראיון עם יונתן רון

יונתן רון | בן 48 | נשוי + 1 | נתניה | מעצב גרפי

שלום יונתן! לאחרונה הוצאת את ספר הביכורים שלך - ״דודה ברטה״, תוכל לספר לנו קצת על הספר?

הספר ״דודה ברטה״ מספר על קרבות ירושה של אחיינים תפרנים סביב דודתם הדמנטית העשירה, כשברקע המלחמה הנוכחית. יש הרבה רעיונות שאספתי במהלך השנים שהשתמשתי בהם בעלילה, ואותם אני לא רוצה לחשוף כמובן, אבל רק אומר שהציר הכללי של חצי מהספר הוא המאבק הצפוי של האחיינים זה בזה סביב עשרים המיליון שלה בבנק בשוויץ, והחצי השני הוא כבר טרלול אחד גדול.

מה הביא אותך לכתוב את הספר? מאיפה הגיעה ההשראה לספר?

כשהבנו במשפחה (לפני חמש שנים) שאימי מפתחת דמנציה התחלתי לכתוב סיפור דרמטי (מאוד) סביב הנושא. בשבעה באוקטובר באמת כבר ראיתי את הסוף, וכאן, כדי ממש לשרוד נפשית את מה שקורה, התחלתי לפתח עלילה מצחיקה דווקא. בהתחלה (תחילת הספר בעצם) כתבתי אקספוזיציה חביבה, אבל לאט לאט, כשנתקלתי גם באחיינים של ברטה תוך כדי המצאתם, מצאתי את עצמי כותב וחד לעצמי חידה: איזה דבר מצחיק נוסף עוד ניתן לכתוב? עד כמה עוד הדמויות יכולות להיות גרוטסקיות, חמדניות ונלעגות? למזלי היה לי קו עלילה מאוד ברור, כך שלשם שינוי לא התפזרתי והצלחתי לסיים עלילה מהודקת.

יצא לך לכתוב בעבר? מה משך אותך לכתיבה?

בגיל 28 התחלתי סופסוף לכתוב, רק בעת אשפוז של שבועיים בבית חולים, ומאז - אני לא מפסיק. בכל מקרה, באשפוז, כשהמוח כבר התחמצן משעמום, ביקשתי להיכנס אל אחד החדרים לגלוש במחשב. הסכימו. בהתחלה פניתי משם לבנות באתרי היכרויות, אבל די מהר - לא זוכר בדיוק איך - התחלתי לכתוב על סיפור אהבה בין חבר וחברת כנסת יריבים במפה הפוליטית. לא ידעתי אז כלום על כתיבה, אבל רעיונות טובים תמיד היו. מאז, לקחתי אולי עשרים סדנאות כתיבה וקראתי כל מדריך כתיבה אפשרי, כדי להפוך את דודה ברטה בחלוף 20 שנה ליצירה שלמה.

מלבד ברטה, הדמות הראשית, יש עוד דמויות בספרים שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך? אירועים שקרו באמת?

כל אחת מהדמויות של האחיינים היא קצת אני, אבל גם עם דגימה לא קטנה מהרבה אנשים - בעיקר הזויים - שפגשתי בחיי. הבכור, רוגל, הוא בחור שעבד איתי פעם בהייטק, שכבר בילד הראשון הודיע לאשתו חגיגית שזה גם הילד האחרון, ומיותר לציין שהיא ניצחה ויש לו כיום שלישייה; האמצעית, דבש, היא מכרה מהפייסבוק שלא הפסיקה להתיז בתקופת הקורונה קונספירציות לכל דורש, רוחניקית למופת, עם תיאוריות מפה ועד כוכב נפטון; אביעד הצעיר, קוסם כושל לילדים, הוא בערך כל מיני מפעילים שפגשתי כשהבת שלי הייתה בגילאי 4-7, בשילוב עם הפזיז חסר האחריות שהייתי לפני שהתחתנתי (או ככה אני מספר לעצמי, שזו נחלת העבר בלבד).

מי אייר/עיצב את הכריכה? תוכל לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

אני. כמעצב גרפי עם חיבה מיוחדת לעיצוב כריכות. ישבתי על הכריכה (כהרגלי) כבר בתחילת הספר, זה היה עידן תחילת הצ׳ט ג׳י.פי.טי. והמידג׳רני. חיפשתי בעקרון דמות שיושבת עם מצופים בשירותים, משהו מאוד ״דמנטי״, אבל כשהבנתי שעניין המלחמה צריך להיות ברקע, יצרתי אותה כדמות שטסה על טיל ונראית קצת (הרבה) מטורללת. לשמחתי אני מקבל המון תגובות חיוביות על הכריכה, זה חשוב מאוד.

מתכנן את הספר הבא?

ברור! וגם לו יש כבר כריכה. כתבתי בינתיים 8000 מילים (התחלתי רק בחודש האחרון), אחרי שגנזתי 20 אלף אחרים מחצי השנה האחרונה, אבל אני ״על זה״. אלו שוב שלוש דמויות, אחד יותר לוזר מהשני, אבל הפעם הם פחות נלעגים, וקל הרבה יותר לאהוד אותם.

מי ליווה אותך במהלך הוצאת הספר?

או! זה המקום להודות, לפרוש שטיח אדום ולתת את פרס קריפטו הזהב לעפרה שפר־ברוש העורכת הספרותית שלי. מהרגע בו חברתי אליה, בערך באמצע העלילה, הבנתי שיש פוטנציאל מאוד נאה לסיפור. עפרה התעקשה: ״כשירצו להכין מזה סרט, אני אהיה שם על הסט!״ בנוסף, היא הפכה למנטורית שלי, בועטת בטוסיק כשצריך, ובעיקר מסייעת לי להתמקד, ובו זמנית לפתח רעיונות מצחיקים.

אתה מרגיש שהכתיבה שלך השתנתה לאורך השנים? אם כן, באיזה אופן?

בטח. אין על מה לדבר בכלל! בהתחלה כתבתי רק כשהמוזה שרתה עליי. האמנתי שלאן שהיא תיקח אותי, לשם אזרום עד לסוף המיוחל: רב מכר שיתורגם ל-53 שפות, וכרך שלם בויקיפדיה על שמי שיתפוס חצי מהענן של הדפדפן של כולנו. בעקבות אולי 7863 סדנאות כתיבה שלקחתי בחיים, התחילה לחלחל בי ההבנה שבלי קונפליקט בעלילה אין סיפור. כמובן, גם אז זלגתי קצת החוצה לקטעים חסרי טעם, אבל אחרי שכתבתי את ״לא אותו בנאדם״, סיפור היפר ריאליסטי על לוחם במלחמת לבנון השנייה שחוזר עם פוסט טראומה, ומודיע לזוגתו ביום חתונתם: ״אנחנו לא נתחתן היום,״ הצלחתי ממש לזקק את הכתיבה למשהו ספרותי ומדויק יותר. הספר, אגב, ייצא לאור בשנה הקרובה, וזה המקום להודות גם לשלומית ליקה העורכת, שליוותה את הספר בעדינות ובדיוק ראוי להערצה.

מה הז'אנרים האהובים עליך?

עד כיתה ג׳ עוד גמעתי ספרים בשקיקה, אבל מאז ועד שהתחלתי לכתוב בגיל 28, לא ממש קראתי הרבה. כשהייתי מתחיל ספר טוב, לא הייתי מוריד אותו מהיד, העניין היה ב-להתחיל. כשגיליתי שאני כותב לא רע, היה זה ממש בשיאו של עידן הארבעה במאה, וכך רכשתי כמעט כל קלאסיקה שנכתבה בעולם הזה. מי שמעוניין לבוא ולהשאיל - מוזמן. אפתח לו כרטיס. מאז מילאתי כבר שלושה ארונות של איקאה, לא כולל את ״יונתן מחסני ספרים״ שהעברתי לאבא שלי. כיום אני קורא ממוקד הרבה יותר: או ספרים קומיים או סיפורי אהבה -סלאש- דרמה קלאסית. אני חוקר עליהם הרבה יותר טרם הרכישה ולכן הרבה פחות מתאכזב. אני מוצא את עצמי תוך כדי קריאה גם מנתח אותם מבחינת העלילה, ולעתים אף מדמיין את הסקירה שאפרסם כשאסיים.

מה אתה יותר: כותב קומדיות או כותב דרמות?

שאלה קשה.

בספרים קומיים אני ב-מוֹד הצחקה, והדגש הוא בעיקר על ההתפתחות העלילתית, בעוד שבספרי דרמה אני חושב על הכאב של הדמויות, ומתמקד בעיקר במסע שהגיבור עובר. אולי בגלל זה לא מפתיע שקומדיות לרוב אני כותב בגוף שלישי, ואילו דרמות בגוף ראשון. אשתי, אגב, אומרת שהכי טוב יהיה אם אכתוב סיפורים לילדים.

יש לך טקסים מסוימים בזמן הכתיבה? מוזיקה ספציפית?

כמי שסובל מבעיית קשב ללא היפראקטיביות, אני צריך דווקא בלגאן בזמן כתיבה. לרוב, בבתי קפה בקניונים, כשלאוזניי דבוקות אוזניות שמשמיעות לי מוזיקת אייטיז, וכשברקע ילד בוכה לאימא שלו שהוא רוצה בובה, זקן נועץ בי מבטים מוזרים, ולזאת שלצדי נשפך הקפה – יוצאים לי הטקסטים הכי טובים. קצת מוזר, אני יודע.

מה אתה מאחל לעצמך?

קודם כל אני מאחל ל״דודה ברטה״ לעוף הכי גבוה שאפשר. אחרי זה, מאחל ל״לא אותו בנאדם״ לעוף לפחות כמו שברטה עפה בכריכה של עצמה. לצער כולנו, המדינה שלנו בפוסט טראומה כבר שנתיים, כך שאני מאמין שספר שעוסק בנושא, ושלא כתב אותו בחור פוסט טראומטי (ושנכתב על שנת 2006 ולא על השבעה באוקטובר), אולי יעניק פרספקטיבה נוספת להבין את הסובלים ממנה.

אני מייחל שהוא יסייע לחמול על אותם גיבורים שלנו שיצאו להגן על המולדת, אבל המולדת לא החזירה להם כגמולם, ותוך כדי כך, אני מקווה גם למוסס סטיגמות על מחלות נפש בכלל. אחרי הכול, זה רק חומרים חסרים במוח, לא מעבר.