ראיון עם יעל פליישמן

יעל פליישמן | נשואה פלוס 4 | ירושלים | רוקחת

היי יעל! לאחרונה יצא ספרך השלישי "תהודת זהות" (הוצאת פרדס), תוכלי לספר לנו עליו?

"תהודת זהות" הוא רומן על זהות ושייכות, אבל אולי יותר מכול - על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו.

במרכזו קלואי, צעירה יהודייה־פריזאית שעוזבת את לימודי האנתרופולוגיה בסורבון ואת חייה בפריז ועולה לירושלים. יחד עם פבלו, מעצב אופנה יהודי־ספרדי, היא מקימה אטליה ומנסה לבנות לעצמה חיים חדשים.

קלואי לא מאמינה במיוחד בשייכות. היא מתקוממת מול המקום העצום והשרירותי בעיניה שאנחנו נותנים לנושאים כמו: מאיפה באנו, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו לובשים ולאיזו קבוצה אנחנו אמורים להשתייך.

מה שהיא לא לקחה בחשבון - זה ליאו, דוקטורנט ישראלי שהיא פוגשת בפריז רגע לפני עזיבתה. ליאו חוקר על הלשנות של יהודי צרפת בתקופת הכיבוש הנאצי ומאמין, בניגוד אליה, בכוחם של שורשים. הקשר שנוצר ביניהם ממשיך להדהד בחייה גם אחרי שהיא עולה לירושלים, ומעמיד את תפיסותיה במבחן הרבה פחות תיאורטי.

דרך הסיפור שלה, הספר בוחן את הגבול החמקמק שבין טעם אישי לדעה קדומה, בין מה שאנחנו בוחרים לבין מה שכבר נבחר עבורנו, ובין התיאוריות שאנחנו מחזיקים על עצמנו לבין החיים שמסרבים להתיישר לפיהן.

מאיפה הגיעה ההשראה לספר?

ההשראה לספר מגיעה במידה רבה מהחיים האישיים שלי. נולדתי בצרפת ועליתי לישראל בגיל 19, ומאז התרגלתי להסתכל על החיים במעין משקפיים מולטיפוקלים תרבותית - להסתכל לפה ולשם, להיות בתוך מקום, ובו בזמן לעשות עליו קצת זום אאוט.

בשנים הראשונות בארץ במיוחד, החיים התנהלו אצלי במעין תרגום סימולטני תמידי. לא רק של שפה, אלא של קודים, הרגלים, מחוות, אוכל, הומור, כל הדברים הקטנים שאנשים שנולדו לתוך תרבות מסוימת כמעט לא מבחינים בהם. וכשמתרגמים כל הזמן, מתחילים לשים לב גם למה שדומה - וגם למה שהולך לאיבוד בתרגום.

אני חושבת שהמבט הזה נשאר איתי. מעולם לא הרגשתי שייכת במיוחד לצרפת, וגיליתי שחוסר שייכות יכול להיות תכונה עיקשת מאוד. ב"תהודת זהות" רציתי לקחת אותה לקצה, ולכן הדבקתי בה את קלואי. היא הרבה יותר נחרצת ממני: היא לא רק מתקשה להשתייך, היא מטילה ספק בעצם הצורך שלנו בשייכות. ומשם, במידה רבה, התחיל הספר.

עד כמה קלואי, הדמות הראשית, היא גרסה שמבוססת עליך?

קלואי בהחלט ירשה ממני את חוסר השייכות כאמור, ולפעמים היא גם חושבת מחשבות שאני מכירה היטב. אבל היא לא אני.

קלואי הפכה את חוסר השייכות כמעט לאידיאולוגיה, ליתרון והייתה הרבה יותר נחרצת ממני. לפעמים היא אפילו עצבנה אותי ולפעמים קנאתי בה. אבל אולי דווקא משום שהיא לקחה את הדברים רחוק ממני, היא גם לימדה אותי כמה דברים על זהות ושייכות.

נכנסתי לכתיבת הספר עם תפיסות מסוימות בנושא ויצאתי ממנו קצת אחרת.

מה למדת מהספר הזה? מקלואי?

למדתי ששייכות בעצם נוצרת מרגש מאד קטן, קרוב ואינטימי, אפילו אגוצנטרי. הוא תלוי בחוויה אישית. אחר כך אפשר להלביש על זה רעיונות גדולים. קצת מביך אותי שלקח לי ספר שלם כדי להבין את זה.

איך הגעת לתחום הכתיבה? מה משך אותך לעולם הזה?

מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי סיפורים - בספרים, בסרטים, ובכל מקום שבו אפשר היה למצוא מציאות נוספת, אלטרנטיבית, דמיונית. בילדות הייתי ממציאה סיפורים ומציירת אותם, ובתיכון אפילו כתבתי כמה ניסיונות לקומיקס והעברתי אותם בין החברות (בזמן שיעורים...)

ובכל זאת, לקח לי הרבה שנים לממש את הצורך הזה. רק ב־2013 יצא ספרי הראשון, "אותיות שקטות", בהוצאת עקד.

גם היום אני עדיין זקוקה לעולם נוסף. עולם שאפשר להניח בו מילים שעולות בי, רגשות, רעיונות, צבעים וכל אותם דברים שנאגרים ומחפשים מקום. עולם שגם קצת מרגיע אותי מהעולם האמיתי.

יש בכתיבה את האינסוף שחסר כל כך במציאות. אפשר ללכת בה לכל מקום, לחשוב הכול, לברוא הכול. היא נותנת לי סיפוק אינטלקטואלי ויצירתי, אבל גם נפשי ורוחני. בא לי להגיד פיזיולוגי אפילו. הכתיבה מתדלקת אותי. וכנראה שזו הסיבה שאני ממשיכה לכתוב, למרות הייסורים והקושי שכרוכים בזה.

איזה שלב הכי אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספר?

בתהליך הכתיבה, הכי אהבתי את השלב שבו הסיפור עדיין נכתב בחופשיות, קרם עור וגידים, ושכבות של מילים התחילו להיבנות כמו בציור שמן - עד שפתאום משהו התחיל לחיות. זה השלב שלפני הצנזורה העצמית והביקורתיות (משתדלת), מין ירח דבש שלי עם הסיפור. מין היי כזה שמקרין על החיים. ובהוצאתו לאור? הרגע שבו קיבלתי "כן" מההוצאה.

איך שילבת את העבודה ביום-יום עם כתיבת והוצאת הספרים?

אני עובדת במשרה חלקית כרוקחת בבית מרקחת של קופת חולים, שזה במובן מסוים כמעט ההפך מלכתוב. בבית המרקחת אני כל היום עם אנשים- מדברת, מקשיבה לסיפורים שלהם, יוצאת מעצמי. יש בזה משהו מאוד מקרקע. בכתיבה אני לבד, בתוך הראש שלי ובעולם שאני בונה.

אבל שני העולמות מזינים זה את זה. בעבודה אני אוגרת כל הזמן מילים, חוויות ופרטים. וכשאני בתקופה של כתיבה והראש ממילא נמצא כל הזמן בסיפור, אני מוצאת את עצמי רושמת הערות גם תוך כדי יום עבודה, כדי לא לאבד משהו שתפס אותי - מילה, ריח, חולצה של לקוחה, שם, חיוך של לקוח. לכל פרט כזה יש פוטנציאל להילכד בסיפור יום אחד.

איכשהו, דווקא בגלל שהם כל כך שונים, מצאתי בין שני העיסוקים איזון. ברמה הטכנית, בדרך כלל זה יום כתיבה - יום בית מרקחת לסירוגין.

בספר יש נוכחות בולטת של עולמות הבגדים והאופנה. למה בחרת דווקא באופנה כדי לעסוק בזהות ושייכות?

בגדים הם כרטיס הביקור הוויזואלי שלנו, הצהרת הזהות החיצונית שאנחנו מציגים לעולם. ובעיניה של קלואי, הם גם מקום מצוין לתפוס בו את האנושות "על חם" - בכל האבסורד וחוסר ההיגיון שמסתתרים לפעמים בתוך מוסכמות חברתיות.

מרתק אותה (ואותי) לראות איך המשמעות שאנחנו מייחסים לאותו פריט לבוש משתנה לאורך הזמן. החצאית, למשל, שימשה לאורך ההיסטוריה כלבוש גברי, ובהדרגה התקבעה בתרבות המערבית כבגד נשי מובהק. עד כדי כך, שבפריז של 1800 אישה שרצתה ללבוש בגדים שנחשבו גבריים - ובכללם מכנסיים, נדרשה לקבל אישור מהמשטרה. קלואי רוצה לעצב אופנה שתקרא תיגר בדיוק על השרירותיות הזאת.

אפילו הבחירה היומיומית שלנו מול הארון בבוקר היא אקט מלא משמעות. רובנו רוצים להיראות מיוחדים אבל לא מיוחדים מדי; לבלוט אבל לא עד כדי כך שניחשב מוזרים. ובתוך ההתלבטות הקטנה הזאת מסתתרת שאלה הרבה יותר גדולה: עד כמה אנחנו רוצים להיות אינדיבידואלים, ועד כמה אנחנו זקוקים להשתייך.

פבלו וקלואי מגיעים לאופנה מתוך גישות שונות לגמרי. איך הפער הזה משרת את הרעיונות המרכזיים של הספר?

פבלו הוא נצר לשושלת חייטים מברצלונה. הוא גדל בין חוט למחט, למד עיצוב אופנה בפריז והוא מקצוען בכל מובן. מבחינתו, אופנה היא קודם כול מלאכה, שפה שהוא דובר מילדות.

קלואי מגיעה לכאורה מהכיוון ההפוך. היא למדה אנתרופולוגיה, לא עיצוב, והיא משוכנעת שמה שמוביל אותה אל האופנה הוא בעיקר הרעיון - הרצון לקרוא תיגר על מוסכמות ולהציע דרך אחרת לחשוב על לבוש.

זו לפחות הגרסה שקלואי מספרת לעצמה. האמת היא שגם עבורה בגדים הם סוג של שפת אם, רק שפה הרבה יותר טעונה. בזיכרונות הילדות שלה מאמא שלה, "הבגדים החליפו את המילים, האביזרים את סימני הפיסוק, המדידות את החיבוקים".

אני חושבת שהפער ביניהם מאפשר לי לשחק גם עם השאלה מה אנחנו עושים עם המקום שממנו באנו. פבלו נושא את המורשת שלו כמעט בטבעיות וממשיך אותה; קלואי מעדיפה לחשוב שהיא ממציאה את עצמה מחדש. עבר יכול להפוך אצל אדם אחד לעוגן ואצל אחר למשהו שצריך להתווכח איתו.

איזו דמות הייתה הכי מאתגרת עבורך לכתוב?

שרה, התופרת הבדואית הייתה כנראה הדמות המאתגרת ביותר עבורי.

מצד אחד, היא מגיעה מעולם שרחוק מאוד משלי. מצד שני, דווקא היא מבוססת על אישה אמיתית שסיפור חייה דומה לזה של שרה בנקודת ההתחלה שלו בספר.

בשלב מסוים, נפרדתי מהמציאות. לקחתי את שרה למקומות אחרים ושיניתי את גורלה. ודווקא שם התעוררו אצלי כמה תהיות מצפוניות: הרגשתי שלקחתי משהו מחייה של אישה אמיתית, והשתלטתי עליהם וכתבתי לה המשך אחר מזה שהיא בחרה לעצמה.

ברור לי ששרה היא דמות בדיונית בסופו של דבר, אבל הידיעה הזאת לא לגמרי פתרה אותי מאי־הנוחות במשך זמן רב.

תוכלי לספר על תהליך עיצוב ובחירת הכריכה?

קריסטינה מורדוכוביץ' הנפלאה והמוכשרת עיצבה את הכריכה. התהליך היה מורכב מאוד בשבילי. הרי כתבתי ספר שלם שבמידה רבה מנסה לברוח מקטלוגים ומדעות קדומות ולבדוק למה בכל זאת אנחנו לא מצליחים להימנע מהם ופתאום הספר עצמו צריך לקבל דימוי אחד שייצג אותו. צריך לזקק עולם של 328 עמודים לתמונה אחת שתספר עליו משהו, בלי לקבע אותו. זה הרגיש כמעט בלתי אפשרי.

לא הצלחתי להגדיר מה בדיוק אני רוצה לראות על הכריכה, אז אספתי כמה רעיונות ודימויים ויזואליים שנתנו כיוון, וקריסטינה יצרה מהם כמה אפשרויות.

בסופו של דבר בחרתי בזו שריגשה אותי. אני חושבת שמה שכבש אותי בה הוא שיש בה רגע. לא תמונה סטטית שמנסה להגדיר את הסיפור, אלא רגע אינטימי וטעון, שנדמה שעוד שנייה ישתנה או יחלוף. במקום מסוים בספר נאמר לקלואי שהיא "ניזונה מרגעים חולפים של נצח". אולי זה מה שמצאתי בכריכה הזאת.

מי ערך לך את הספר? איך נראה תהליך העריכה?

את הספר ערכה מיכל חרותי הנהדרת והחדה, והיא גרמה לי לשנות לא מעט דברים ובעיקר לחשוב הרבה יותר לעומק על הדמויות שלי. הרגשתי שהיא עוזרת לי לפתוח את המגירה, לחטט בתיקים האישיים של הדמויות ולגלות עליהן דברים שגם אני עוד לא ידעתי. בזכות התהליך הזה הכרתי אותן טוב יותר, ומיכל עזרה לי למצות הרבה יותר את הרעיונות ואת הסיפור שרציתי לספר.

בהתחלה לא היה לי קל להתמסר לרעיון שמישהי אחרת מטפלת בטקסט שלי. יש משהו מאוד חשוף בלתת למישהו להיכנס לדבר שחיית איתו לבד כל כך הרבה זמן. אבל די מהר התמכרתי לתהליך, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי מפנטזת כמה נחמד היה אילו מיכל הייתה עורכת לי גם את החיים עצמם.

קרה לך משהו מפתיע או משונה בזמן כתיבת הספר?

בכל פעם שאני כותבת ספר קורה לי משהו קצת משונה: המציאות מתחילה כאילו להדהד את מה שאני כותבת. זה קצת כמו כשנכנסים להיריון ופתאום נדמה שכל העולם בהיריון יחד איתנו - ברור שהעולם לא השתנה, אבל אנחנו מתחילים לראות בכל מקום את מה שמעסיק אותנו.

במהלך הכתיבה של "תהודת זהות", למשל, קראתי לאחת הדמויות המרכזיות ליאו. עד אז כמעט לא נתקלתי בשם הזה סביבי, ופתאום התחילו לצוץ ליאוים מכל עבר. בשלב מסוים כבר הייתה לי תחושה שהמציאות קוראת את כתב היד ומחליטה להשתתף.

זה כמובן המוח שלנו שמסמן פתאום דברים שקודם חלפו מתחת לרדאר, ואולי לא רק, אבל בזמן כתיבה זה קורה לי שוב ושוב ולא רק עם שמות. מילים, רעיונות, מקומות, לפעמים אפילו סיטואציות, מתחילים להופיע סביבי. וזה תמיד משעשע אותי מחדש.

מה כוח העל שלך כסופרת?

אולי כוח העל שלי הוא היכולת להפוך את המציאות לחומר גלם. אין לי שליטה עליה, אבל אני יכולה לעשות בה כרצוני על הדף: לקחת ממנה מרחק, לשנות את הפרופורציות שלה, להוסיף עניין ופלפל להתרחשויות יומיומיות, ולפעמים אפילו להפיק משהו טוב ממה שבזמן אמת היה בעיקר מעצבן.

ויש כמובן הבונוס המפוקפק: אני יכולה לגנוב מאנשים סיפורים באופן חוקי. אם עשיתי את עבודתי כמו שצריך - באופן מוסווה.

מה היית רוצה שיישאר עם הקוראים אחרי שיסיימו לקרוא את הספר?

הספר מעלה לא מעט שאלות, אבל הוא לא מנסה לתת עליהן תשובות. הייתי רוצה שהוא יזמין כל קורא לנסח את התשובות שלו.

אני מקווה שהקוראים.ות ייהנו מהסיפור, ייקשרו לדמויות וירצו להישאר איתן עוד קצת. ולצד ההנאה והקשר לדמויות, אשמח אם אחרי הקריאה יישארו קצת פחות ודאות וקצת יותר סקרנות , אם כמה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם יתערערו לרגע, ואולי אפילו יתעורר בקוראים.ות רצון לעשות מדי פעם ספירת מלאי של הדעות הקדומות שכולנו צוברים, לפתוח חלון ולאוורר קצת.