ראיון עם נוני קופמן
נוני קופמן מספרת על הרומן 'שקופיות', המסע האישי בעקבות אביה הנעדר והשילוב בין היסטוריה ארגנטינאית כבדה לחוויית קריאה סוחפת עם מתח ותעלומה
נוני קופמן | נשואה +2 + כלבה | גרה בכפר סבא | סופרת
היי נוני, תודה שהצטרפת אלינו היום! לאחרונה יצא ספרך ״שקופיות״, תוכלי לספר לנו עליו?
"שקופיות" הוא רומן היסטורי שנע בין ארגנטינה של ימי הדיקטטורה הצבאית לישראל וארגנטינה של 2008. במרכז הסיפור עומדת אנה, שגדלה כל חייה בישראל בצל היעלמותו של אביה בארגנטינה, ועם אמה שמסרבת לדבר על העבר או לחזור לשם. נקודת המפנה מתרחשת ב-2008, כשהאם, מוניקה, מודיעה במפתיע שהיא טסה לארגנטינה. אנה מבינה שמשהו גדול מוסתר ממנה ומחליטה להצטרף אליה. מה שמוביל את המסע שלהן הם רמזים שהאב, מיגל, השאיר אחריו שלושים שנה קודם לכן כשהבין שהפעולה האחרונה שלו במחתרת נכשלה בגלל בגידה מבפנים. בניסיון להזהיר את אשתו וחבריו הוא מחביא מסר בתמונות שמתגלה שלושים שנה מאוחר יותר. הגילוי של הסימנים מוביל לחשיפת המציאות של הימים האחרונים של האב וזכרונות שנקברו במשך הרבה שנים. כבת לנעדר בעצמי שגדלה מחוץ לארגנטינה, הנושאים של זהות חצויה, חיים בצל טראומה, גלות וזיכרון העסיקו אותי תמיד. המסע בעקבות הרמזים בשקופיות הוא הדרך שלי לספר את הסיפור של התקופה הזו והטראומה שהיא השאירה בצורה שמזמינה את הקוראים פנימה ומלווה אותם במסע של גילוי.
מאיפה הגיעה ההשראה לספר?
הכל התחיל מהתמונה האחרונה של אבי הנעדר. לפני כמה שנים חלמתי חלום ממש מוזר ובו אני ואמא שלי מסתובבות בשדה התעופה בבואנוס איירס והיא משחקת עם משקפת צעצוע אדומה שבתוכה יש שקופית עם תמונה של אבא שלי. אני בדרך כלל לא כותבת את החלומות שלי ונדיר שיש לי חלום כזה מוזר אז כנראה שמשהו בחלום הזה נשאר איתי כי החלטתי לכתוב אותו. התמונה שבשקופית היא תמונה מאד ספציפית. ההורים שלי היו פעילים במחתרת שהתנגדה לדיקטטורה בארגנטינה ואבי הועלם. כמה ימים לפני שהמשטרה חטפה והעלימה אותו הוא שלח לאמא שלי מכתב עם התמונה הזו שלו שצולמה בביקור במוזיאון באזור בו נלחמה הגרילה. זו התמונה האחרונה שלו והיא תמיד העלתה בי המן תהיות כי הקונטקסט שלה לא ברור לי: לוחם גרילה שמבוקש על ידי השלטונות מבקר במוזיאון, באמצע כל הבלאגן שלו, ואפילו מצטלם ודואג שהתמונה תגיע לאשתו? היו לי המון שאלות ואפילו ביקרתי פעמיים במקום הזה וידעתי שאף פעם לא תהיה לי תשובה לאף אחת מהן אבל בעקבות החלום, יצאתי לייצר לעצמי תשובה משלי.
במה את עובדת ביום-יום? איך שילבת את העבודה עם כתיבת הספר?
אני עוסקת בייעוץ בהייטק ובמקביל מובילה מיזם של רכישת שפות. השילוב של עבודה וכתיבה ומאתגר מאוד, בעיקר אם לכתיבה אין מסגרת מוגדרת. לי ספציפית היה מאוד קשה לייצר מסגרת קבועה כשהלו"ז שלי מאוד דינמי. מה שעזר לי היה להציב לעצמי דדליינים. גם אם הם היו מלאכותיים כי אין כח חיצוני שדורש אותם ואפילו רנדומליים כי לא באמת ידעתי להגיד כמה זמן אמור לקחת כל שלב בכתיבה, אבל זה הכריח אותי למצוא זמן גם כשעל פניו היה נראה שאין.
האם יצא לך ללמוד כתיבה או תחום אחר הקשור לספרים?
לפני שפניתי לעולמות ההייטק למדתי והתעסקתי במחקר ספרותי ואפילו כמעט סיימתי דוקטורט בספרות לטינו אמריקאית בארצות הברית (רק שלא הגשתי אותו כי הגעתי לחופשה בארץ ונשארתי). במסגרת הדוקטורט בעיקר למדתי לקרוא לעומק ולחטט לסופרים בקרביים. זה לא כל כך עזר לי בתחילת מסע הכתיבה כי הייתי צריכה להתרחק מהמקום הזה שמנתח כל מילה ובחירה ספרותית כדי לאפשר לעצמי לזרום עם היצירה.
מי לדעתך קהל היעד של הספר?
אני חושבת שהספר ידבר לכל מי שאוהב רומנים שיש בהם גם סיפור משפחתי, גם מתח וגם מסע של גילוי. למרות שהוא עוסק בתקופה היסטורית מסוימת בארגנטינה, בלב שלו זה סיפור על משפחה, על סודות, על זיכרון ועל השאלות שאנחנו יורשים מהדור שלפנינו. הוא מתאים לקוראים שאוהבים להיסחף לתוך עלילה ולפענח אותה יחד עם הדמויות.
איך בחרת את שם הספר ״שקופיות״?
השם היה שם עוד לפני שידעתי שיהיה ספר. כשכתבתי את החלום שהתחיל את הכל קראתי לקובץ "שקופיות". במשך תקופת הכתיבה לא נתתי את דעתי יותר מדי לשם הקובץ כי הנחתי שמתישהו השם לספר פשוט יעלה לי בראש. מתישהו תוך כדי קריאה של המכתב האמיתי של אבי, בנסיון להבין את אופן ההתבטאות של בחור ארגנטינאי לוחם גרילה שכותב לאישתו מכתב שעשוי להיות המכתב האחרון שלו ראיתי שם שורה שממש מצאה חן בעיני והצעתי אותה כשם חליפי להגר ינאי העורכת שלי וליאורה פרידן שליוותה אותי מתחילת הדרך ושתיהן לא כל כך הבינו למה אני בכלל שוקלת שם אחר. הן צדקו כמובן, לספר הזה לא יכול להיות שם אחר. השקופיות הן גם חפץ מרכזי בספר וגם מטאפורה לניסיון להרכיב זכרון מרגעים קפואים בזמן.
הספר הוא לא רק רומן היסטורי רגיל אלא גם משולב במתח ותעלומה. תוכלי לספר יותר על המחשבה שמאחורי זה, ואיך מבצעים דבר כזה בזמן הכתיבה?
אני חושבת שזה הפיצוח הייחודי של הספר, וגם האתגר שהכי עניין אותי ככותבת. עוד בטרם התחלתי לכתוב הייתה ניסיתי להבין איך מספרים סיפור שעוסק באובדן, טראומה והיעדרות בלי להפוך אותו לספר כבד. היה לי חשוב להביע את הכאב ואת החלל שאדם נעדר משאיר אחריו אבל גם ליצור חוויית קריאה סוחפת ומהנה. אני עצמי אוהבת לקרוא ספרים שמצליחים לגעת בנושאים עמוקים בלי להכביד על הקורא וממש רציתי לכתוב ספר שאני ארצה לקרא. בנוסף, ידעתי שאני כותבת בעיקר לקהל שלא מכיר את ההיסטוריה של הדיקטטורה בארגנטינה וחששתי לכתוב ספר דידקטי מדי שנקרא כמו שיעור היסטוריה.
השילוב הזה של אלמנטים של חדר בריחה, כשמיגל משאיר רמזים שמוניקה ואנה, יחד עם הקוראים, מפענחות איפשר להוריד מעט משקל מהנושא הכבד. מבחינתי, זו הייתה דרך ליצור חוויה שהיא גם מרגשת וסוחפת וגם על הדרך מי שלא מכיר את ההיסטוריה הארגנטינאית של שנות השבעים לא יצטרך לחפש כלום בגוגל כדי להבין מה קורה בסיפור.
האם עשית תחקיר מיוחד בשביל הספר? תוכלי לספר על התהליך ומה הוא כלל?
את ההיסטוריה הארגנטינאית אני מכירה טוב דרך המשפחה שלי ומהלימודים באוניברסיטה ובנוסף השתמשתי בדוגמאות של מבצעים ופעולות של המחתרת שאני מכירה מהבית, כי בניגוד למקרה של אנה שבבית שלה שתקו אצלי בבית אמא שלי תמיד סיפרה לנו ככל שרצינו לשמוע. כן היו מבצעים שוידאתי את התאריכים שלהם ומיקומים ותוך כדי גיליתי דברים שהפתיעו אותי אישית. למשל איתרתי את בני המשפחה של מישהי מחברות המחתרת של הוריי על שמה נקראתי. הם גרים בשוויץ וחתכו כל קשר עם ארגנטינה.
האם יש דמויות בספר שמבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלך, או אירועים שקרו באמת?
הדמויות עצמן לא מבוססות על אנשים בחיים האמיתיים שלי. אם יש מישהו שאולי יכול להיות דומה זה אבי לדמות של האב של אנה אבל לא הכרתי את אבא שלי מעבר לסיפורים עליו כך שקשה לי להגיד. מוניקה בהחלט לא דומה לאמא שלי וסיפור חייה שונה לגמרי. אנה ואני שונות מאד, יש דברים בה שהם קצת אלטר אגן ותחושות שאני מתחברת אליהן אבל אנחנו לא דומות, לא בהתנהגות ולא במשברים שלנו. מה שכן אמיתי לגמרי בספר הם המבצעים והפעולות של המחתרת שמתוארות. למעט הפעולה האחרונה שמניעה את מיגל להשאיר את האזהרות המוצפנות, כל הפעולות האחרות קרו באמת.
איזה שלב הכי אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספר?
החלק שאני הכי אוהבת בכתיבה הוא היצירה של עולמות וזו גם הסיבה שלא כתבתי ממואר אלא רומן בדיוני שרק לוקח השראה מהחיים האמיתיים אבל לא מתיימר לתעד אותם. אני אוהבת להמציא סיפורים ואז לבנות סביבם את המציאות שתחזיק אותם כך שאוכל לקחת את הקורא איתי במסע הזה.
מה היה לך הכי קשה בתהליך של כתיבת והוצאת הספר?
למרות שידעתי מההתחלה שאני כותבת רומן בדיוני ויש לי חופש יצירתי להתנתק מההיסטוריה המשפחתית והלאומית, היה לי צורך חזק לשמור על קשר למציאות. הרגשתי המון אחריות ומחויבות לכבד את כל המעורבים בכך שהסיפור לא יהיה מופרך לחלוטין. הדיקטטורה לא נגמרת אצל מי שנעדר, היא גם הסיפור של ההורים שלו, של האחים שלו, של הילדים והיא גם הסיפור של הניצולים שאולי לא חוו ישירות חטיפה של הורה/אח/בן זוג אבל נאלצו לגלות ממולדתם אם למדינה אחרת כמו המשפחה שלי והמון משפחות אחרות פה בישראל ואם בתוך המדינה בגלות פנימית. בדקתי את עצמי המון סביב זה כדי לוודא שאני לא כותבת ספר הרפתקאות על רעים וטובים, אלא סיפור על בני אנוש שמנסים בדרכם המאד מוגבלת לבחור בחיים.
איזו סצנה הכי נהנית לכתוב, ואיזו סצנה היה לך הכי קשה לכתוב?
אני אנסה לא לספיילר יותר מדי, הכי נהניתי לכתוב את הסצנות שבהן הרמזים נשתלים על ידי מיגל ואת הרגעים שבהם הם מתפענחים על ידי מוניקה והאמא. אהבתי לארגן אותם כך שמצד אחד הקוראים יגלו את הפתרונות יחד עם מוניקה ואנה, ומצד שני יחשפו למציאות של מיגל שיוצר את הרמזים וזה לא יהרוס להם. מעבר להנאה שבבניית החידות עצמן, מאוד ריגש אותי ליצור את הדיאלוג הזה בין מיגל ב-1976 לבין אשתו ובתו ב-2008. יש משהו כמעט קסום במחשבה שאדם יכול להשאיר מסר לעתיד כך שהאהבה שלו תפגוש את האנשים שהוא אוהב גם כשהוא עצמו כבר איננו.
מי הדמות או הדמויות שהציבו אתגר בכתיבה?
היה מאתגר לכתוב את הדור של ההורים שלי בשלל הדמויות שמייצגות אותם בספר כי הייתי צריכה להכנס לנעליים שלהם מכמה פרספקטיבות של מקום וזמן. אני אמנם מכירה אותם כמבוגרים אבל בשנות השבעים שעיצבו אותם הם היו צעירים מאד. זה מצד אחד אתגר ומצד שני יחד עם הכתיבה של הדור הזה הייתי צריכה לתת מקום לדור שלי, דור שנאבק ברצון לחמול ולנסות להבין את הוריו מול הרצון לצעוק "מספיק עם הסיפורים וההנצחה. אני לא רוצה אבא גיבור - אני רוצה אבא חי".
ספרי לנו סוד קטן מאחורי הקלעים של העבודה שלך על הספר🙂
את כל הרמזים שמיגל השאיר הכנתי בפועל כמו שהוא עשה כדי לוודא שהכל עובד.
כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע?
אני תולעת ספרים כאוטית, יש לי בכל זמן נתון שלושה או ארבעה ספרים בשלבים שונים של קריאה. אני קוראת באנגלית, עברית וספרדית באפליקציות השונות ולאחרונה גם התחלתי לשמוע אודיובוקס. אני מניחה שאני קוראת בין שישה לשמונה ספרים בחודש.
סופר/ת אהוב/ה?
קורט וונגוט
ספר אהוב?
דון קישוט
מה המסר שאת רוצה שאנשים יקחו איתם מהספרים שלך?
כנראה שבהרבה מקרים בחיים הכאב שעיצב את חיינו לא יקבל סגירת מעגל מלאה ויפה אבל יש לנו יכולת לבחור מה אנחנו עושים עם החסר הזה וליצור לעצמנו את סגירת המעגלשמגיעה לנו כדי להמשיך הלאה.
