ראיון עם מורן קלפר

מורן קלפר | 32 | יוצר "פוטרקאטס" ו"מה לעזאזל הסיפור", ביום יום מרצה שפת גוף.

לפני כ3 שנים הקמת את הפודקאסט "פוטרקאסט" - פודקאסט שמתמקד בספרי הארי פוטר. איך זה קרה בעצם?

בתחום העיסוק שלי אני מרצה (לשפת גוף) וזה כולל המון המון נסיעות. אחרי שניסיתי להאזין לפודקאסטים, לא מצאתי משהו שאני יכול להפעיל אותו בזמן נהיגה ולהחזיק איתו שעה שעתיים בלי לגעת בטלפון. ואז אמרתי לעצמי שהיה יכול להיות ממש נחמד להאזין שוב להארי פוטר.

התחלתי להאזין לספרים באנגלית (בהקראה המדהימה של סטיבן פריי) וזה היה תענוג (על הדרך גם קצת חיזקתי את האנגלית). ככל שהעלילה הגיעה לשלבים מעניינים יותר, תהיתי לעצמי איך זה היה לגלות את זה לראשונה.

רגע אחד שאני ממש זוכר (זהירות, ספוילר בדרך), זה בספר השלישי, כשהארי מתלבט אם להאמין לסיריוס וללופין או לפיטר פטיגרו.

זה היה שלב שממש הייתי שמח להיזכר איך מורן בן ה14 שקרא את הספר, הרגיש וחשב. התבאסתי שאין כזה דבר קיים, מישהו שקורא לראשונה בעברית ומספר איך זה.

התחושה חזרה לי בעוד כמה מקרים, עד שעברה לי המחשבה המטורפת בראש, "למה שאני לא אעשה כזה פודקאסט פשוט?".

הבעיה בי (יש יגידו שזה יתרון), שאם נולד רעיון, קשה לי להתעלם ממנו, אז ישר שלחתי הודעת ווצאפ לקבוצה של שלושה אנשים שעבדו איתי בעברי הלא רחוק בתקשורת, בקבוצה היו חוץ ממני: מיכאל תמרוב, אילור צחור ורוני קצובר. ההודעה הייתה "יש מישהו מכם שאולי לא קרא הארי פוטר?".

תוך דקות התברר, שאף אחד מהם לא קרא הארי פוטר.

מעבר לזה, אף אחד מהם לא צפה בסרטים אפילו.

זה היה נראה לי כמו רגע של גורל, שידעתי שזה מה שצריך לקרות. סיפרתי להם על הרעיון לפודקאסט וממש מהר הם כולם זרמו.

זה לקח זמן עד שהתחלנו להקליט, אבל משם הכל היסטוריה.

בעונה השלישית, רוני קצובר פרשה מהפאנל והוחלפה בשני סגל, רוני מגיעה לפרקי ספיישל מידי פעם. גם שני, כמו שאר חברי הפאנל, עבדה איתי בעבר בתקשורת.

כמנחה הפאנל שקרא את הספרים (לעומת שאר החברים שלא קראו), איך התמודדת עם הניסיון להמנע מספוילרים עבורם ועבור הקהל?

זה מצחיק, אבל ממשהו שהחל ממשטר רציני בסוג של בדיחה, זה הפך למשהו מאוד מאוד רציני, יש לנו מדיניות אנטי ספוילרים ממש רצינית.

העניין של הספוילרים הוא מאוד מאוד קיצוני אצלי, נהגתי ככה מההתחלה כדי להגיע למצב שאף אחד מחברי הפאנל לא ייחשף לספוילרים. זה כולל את זה שפעם אחת אנשים שאני מכיר מתכניות טלוויזיה קומיות שונות הדליפו לי להגיד לפאנל לא לצפות בפרק שבו יש מערכון עם ספוילרים להארי פוטר.

הקהל שלי יודע לשלוח לי בווצאפ או בפייסבוק פוסטים בפייסבוק שעלולים להכיל ספוילרים ואני מזהיר את הפאנל בהתאם.

אנחנו עושים בכל עונה מספר אירועים שבה יש כמה מאות משתתפים בכל אירוע וכולם כבר יודעים, שבכל ניחוש שהפאנל מנחש, לא משנה כמה הוא מדויק או מרוחק מהמציאות, הם צריכים למחוא כפיים, כדי לא להסגיר ניחושים טובים. זאת אחת החוויות המצחיקות (ואחרי שעה וחצי אולי גם מעיקות) שהפאנל פשוט יכול להגיד כל ניחוש שהם רוצים וכולם ימחאו להם כפיים כדי לשמור על עניין הספוילרים.

יש לקהילה גם קבוצה עם ספוילרים שבה מדברים על הניחושים שלהם, מתלהבים מחלקם, יורדים על אחרים וגם – יש עוד כמה סודות שם, שאסור לי לספר.

במהלך פרק, מנחש יכול לנחש בדיוק מה קורה בספר – ואני אשמור על פוקר פייס, לשמחתי זה פרצוף שלמדתי מאז ימי כחוקר ומפקד בקורס חוקרים... הקהל קורא לזה קלפר פייס.

כמה זמן לקחה ההקלטה של כל פרק? תכננתם מראש מה לומר?

הפרקים שלנו התארכו עם העונות. בהתחלה היינו שומרים על 20-30 דק' לפרק, אבל במקור מקליטים 40-45 דק'. תמיד יש גם עצירות לכל מיני שטויות, אז היינו ממש מקפידים על גג שעה לפרק (מטעמי תקציב). בעונות האחרונות, יש פרקים של שעה ושעה וחצי, שלפעמים ההקלטה שלהם לוקחת גם שעתיים.

תהליך העבודה הוא כזה:

בצד של הפאנל – הם קוראים כל פעם שני פרקים (לפעמים שלושה ולעיתים נדירות רק אחד), כותבים הערות, נקודות שחשוב להם להגיד, דברים שלפעמים מצחיקים, לפעמים עמוקים וגם מאוד משתנים בין פאנליסט אחד לאחר...

וגם מוסיפים ניחושים להמשך. בנוסף, הם נותנים ציון לכל פרק (של הפודקאסט, כלומר שני פרקים בספר) ובסוף כל פרק יש מדד הפוטריות – מדד שמלמד כמה הם נסחפו עמוק בעלילה, כמה הם אהבו או התרגשו מהספרים.

בצד שלי – אני קורא את הפרקים, מתקצר אותם בתקציר הומוריסטי ואני מנסה שגם יהיה מתוחכם. אני גם מכין שאלות מנחות עבור הפאנל, כשאני מנסה לפעמים לשאול שאלות שבכוונה ישימו דגש על דברים שהם לא בהכרח העיקריים בעלילה, כדי שדרך שאילת השאלות לא יסגירו את הכיוון שבאמת מעניין.

הצרה עם חברי הפאנל, שכולם היו אנשי תקשורת ולכן הם מאוד חדים לדרך שאילת השאלות, אז זה משהו שצריך להקפיד עליו.

כמה עבודה יש על כל פרק, מלבד ההקלטה עצמה?

המון.

זה מתחיל בהכנה לפרק ולאחר מכן כמובן ההקלטה.

לאחר ההקלטה, העורך סאונד והמפיק שלנו יותם רוזנטל עובר על הפרק ו"מנקה אותו", מסדר את הסאונדים כדי שאוכל להאזין ולבצע חיתוכים ועריכה.

אני מקבל את הקובץ מסודר ומוסיף ליותם הערות על גבי טיימליין של הפרק (ציר זמן של דקה ומספר שניות בתוך הפרק). ההערות הן בדרך כלל "לצאת אחרי המילה X" ו"לחזור אחרי המילה Y".

מידי פעם אני גם מוריד סתם משפטים שיצאו לנו שלא מתאימים לקהל צעיר, כי אנחנו פודקאסט שמתאים גם להאזנה של ילדים וחשוב לנו לשמור ככל האפשר על שפה נקיה, לפעמים סתם קטעים שחוזרים על עצמם, העריכה לוקחת הרבה זמן. הרבה יותר מהפרק עצמו, כי אני צריך להאזין לכולו ולהוסיף הערות.

על פרק של שעה – אני צריך "לעבוד" בערך שעתיים. לפעמים קצת יותר.

ואז יותם עורך את זה, שולח לי ואני צריך להאזין שוב כדי לוודא שכלום לא התפספס בטעות...

זה בעצם גורם לזה שפעם הנסיעות שלי היו מלאות בהאזנה להארי פוטר ועכשיו הן מלאות בהאזנה לגרסה הסופית לפני שידור של הפרק.

בימים אלו אתה משיק פודקאסט נוסף בשם "על מה לעזאזל הסיפור" - על מה הוא יהיה?

כל הורה או דוד.ה שמקריאים סיפורים, מכירים את הרגע הזה שהם מקריאים משהו ואז תוהים "מה לעזאזל הקראתי להם עכשיו", אז זה בדיוק העניין.

"מה לעזאזל הסיפור", זה פודקאסט שבו רוני, אפרת ואני מקריאים כל פעם סיפור ילדים אחר ודי מזדעזעים עליו. כשאתה מקריא לילדים שלך סיפורים, חלקם פתאום מרגישים מאוד מוזרים ועולות לך המון תהיות ואנחנו מדברים עליהן. זה פודקאסט מצחיק וציני, שלא מיועד לילדים (לפחות לא מתחת לגיל 14), אלא רק פריקה כיפית של כל המחשבות שעולות לנו כשאנחנו מקריאים סיפורי ילדים, כמו למה מר עכבר יצא לחופשה של שבוע וכבר כל השכנים רצים להשכיר את הפנטהאוז שלו...

הפודקאסט באוויר, יש 5 פרקים, אבל אפשר להגיד שאלה היו פרקי גישושים ועכשיו אנחנו הרבה יותר יודעים איך ומה אנחנו רוצים לעשות וזה הולך להיות הרבה יותר מצחיק וחד מעכשיו.

על איזה ספרי ילדים, למשל, תעשו את הפודקאסט?

עד עכשיו דיברנו על מיץ פטל, מעשה בחמישה בלונים, דירה להשכיר, תירס חם, אליעזר והגזר (שבמקור היה סיפור עם רוסי על לפת), סיר הסירים והבית של יעל...

אבל הטוב באמת עוד לפנינו.

איך אתם בוחרים את ספרי הילדים לפודקאסט?

מקריאים לילדים וכשמתעצבנים תוך כדי הקראה – שולחים שנעשה על זה פרק..

איזה ספרי ילדים אתה דווקא כן אוהב ומעריך, בלי תלונות עליהם?

הראשון שעולה לי הוא "סתיו ילדה עם לב של זהב" מאת סיגל לב, שנכתב לזכרה של סתיו הררי ז"ל, זה ספר שנכתב בהשראת הסוף העצוב שקרה לסתיו ודין, שני צעירים אוהבים שנלכדו במעלית בחניון מוצף, במה שנקרא אסון המעלית.

בטוח יש עוד... אבל זה הכי מרגש.

בעבר היית תחקירן ועורך משנה ב"קשת", אתה מרגיש שהניסיון בתחום עזר לך גם בפודקאסט?

אני בטוח שכן, במיוחד בעריכת הפרקים. אבל זה באמת מאוד אחרת, אני זוכה ליצור ולערוך את כל מה שבאמת כיף לי ובא לי ולא מתעסק בלייצר כותרות או אייטמים, מנושאים שהם לפעמים לא הדבר שהכי מעניין אותי. זאת פריבילגיה די מטורפת, במיוחד בפוטרקאסט, כשמדובר על עשרות אלפי מאזינים לכל פרק וההשפעה והחיבור לקהל הוא הרבה יותר אישי ורגשי.

מה האתגר הכי גדול שנתקלת בו במסגרת הפודקאסטים?

החיבור עם המאזינים ב"פוטרקאסט" הוא משהו שקשה להסביר, זה כמו משפחה אחת ענקית. אני ממש מחזיק מהקהל שלי, אז השיח בינינו הוא פתוח ואין שום "מכשול", שמונע מהם לדבר איתי מתי שבא להם. יש תקשורת חופשית ופתוחה. זה יוצר המון מצבים משמחים, כמו כשאתה יכול לשמח אנשים שמאזינים לך ואוהבים. בשנה האחרונה, הכרתי אישה מדהימה ומבריקה בשם רתם, שהייתה בתהליך לחימה בסרטן קשוח. זכיתי להכיר אותה ואת בן הזוג שלה, התחברנו ממש והיא הייתה אחת המאזינות הקרובות אליי ביותר. לפני חודש וחצי היא נפטרה ורק אז הבנתי כמה היא נכנסה לי ללב, זה אתגר גדול לנסות להיות קרוב לכל-כך הרבה אנשים ולנסות "להכיל" את כל הקהל כאילו הוא משפחה.

אבל זה כל כך הרבה פעמים שווה את זה. לפעמים זה נראה לי כמו איזה ניסוי שאני עושה, מצד אחד הקהילה גדלה ומתעצמת ומצד שני אני מנסה להכיר כמה שיותר מאזינים בפנים ובשמות. זה עושה הכל הרבה יותר משמעותי. בשבילי, כל פרק עכשיו הוא פרק שאני מקליט גם קצת בשביל רתם.

יש פודקאסטים שנותנים לך השראה לפודקאסטים שלך?

כן. ב"פוטרקאסט", קיוויתי לייצר פודקאסט עם אווירה כיפית ומשעשעת, שקצת שאבתי מאחד משני הפודקאסטים האהובים עליי, "מה יש בזה". זה מאוד אחרת מן הסתם, כי מדובר באופי אחר של אנשים, אבל כן שאבתי פה ושם קצת השראה. ב"מה לעזאזל הסיפור", אני מניח שאני מושפע מהפודקאסט השני האהוב עליי, "מתחת לכל ביקורת" ואני חושב שמידי פעם אפשר לזהות את ההשפעה ממש בפרק.

כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע? מה הז'אנרים האהובים עליך?

לצערי, בזמן האחרון חוץ מ"הארי פוטר" שאני קורא כדי להתכונן לפרקים וספרים בנושא שפת גוף (ויותר נכון, מחקרים שיוצאים בכל מיני מקומות), אני כמעט ולא קורא לאחרונה. כשהייתי צעיר ופנוי יותר, קראתי את שיר של אש ושיר של קרח, כמעט כל ספר של ג'ון גרישם ובאופן קצת תמהוני – כשהייתי נער, הייתי קורא המון ספרי שואה.

יש פרקים שאתה מרגיש שהם אהובים או מיוחדים יותר עבורך?

לגמרי. אנחנו עושים בפוטרקאסט פרקי הקראה, אלה פרקים שהם חוויה שונה לגמרי מכל הפודקאסט והם בעצם הפקה מוקפדת במיוחד. בדרך כלל, מדובר על הפרקים המותחים בספרים, שאותם הפאנל לא קורא לפני, אלא קורא לראשונה מפרומטר (כמו בטלוויזיה, מסך שרץ ועליו יש את הטקסט), כשלכל אחד יש דמות שאותה הוא "משחק", ממש תוך כדי שהוא מגלה מה קורה. הפרקים מלווים במוזיקה מדהימה ואפקטי סאונד שאת שניהם מייצר יותם רוזנטל (בחור מוכשר כמו שד) וזה פשוט יוצא חוויה מדהימה, כי מצד אחד זה כמו לשמוע סרט בתוך הראש שלך ומצד שני אתה גם מקבל את התחושות והמחשבות של חברי הפאנל בפעם הראשונה כשהם מגלים חלקים מאוד מותחים בעלילה. זה גם מה שאנחנו עושים לרוב בפרקי סיום עונה, רק שאז זה על במה ונוספים אלמנטים של תפאורה, תאורה ווידאו ארט.

זה באמת מותח את גבולות הפורמט של פודקאסט למשהו אחר לגמרי.

מה היית מאחל לעצמך?

לי ולכולם – קודם כל שנדע ימים שקטים ויחזרו החטופים. ובפן של הראיון שלנו – שאמשיך להנות מליצור דברים שאני עושה נטו כי כיף לי, ועל הדרך הם עושים טוב לכל-כך הרבה אנשים, זאת זכות ענקית.

ניסיתי למצוא דרך פחות קיטשית לתאר את זה, אבל לא מצאתי.

מה היית רוצה שישאלו אותך בראיונות ולא שואלים?

הייתי שמח שישאלו אותי "איך זה להיות מולטי מליארדר ועדיין לשמור על צניעות?",

נדמה לי שהבעיה שאני עוד צריך לעבוד קצת על הצניעות.