ראיון עם איתן גפני

איתן גפני | 44 | נשוי + 2 | גר במרכז | מנהל ועורך תוכן ביום - חולם עולמות מוזרים בלילה

כתב את: סנוורים אפלים (EGMedia, 2025, מתח, דרמה סוריאליסטית, אימה. 240 עמ'), ואת שדים וסמטאות (EGMedia, 2025, מתח, פנטזיה, אימה, אקשן. 328 עמ׳)

לאחרונה הוצאת שני ספרים - ספרי ביכורים - תוכל לספר על שניהם?

בשמחה, ולפני הכל, תודה על השיחה הזו!

"סנוורים אפלים" ו"שדים וסמטאות" הם צמד ספרי הבכורה שלי. הם סוג-של קשורים אחד לשני, ואם ממש היינו רוצים לדקדק, אז סנוורים אפלים הוא הפריקוול (הספר המקדים) של שדים וסמטאות - אבל לא חייבים לקרוא אחד כדי להבין את השני.

סנוורים אפלים הוא מותחן סוריאליסטי ואפל, מעין 'סטיבן קינג פוגש את דיוויד לינץ' לקפה במדבר הישראלי': סיפורה של עמליה שאול, שמשתחררת מהכלא לאחר עשור, ומגלה שהמציאות בחוץ לא מקבלת אותה בברכה. יום השחרור של עמליה הופך להיות יום מסויט והזוי, שמאלץ אותה להתמודד עם שדים מהעבר ולהבין מי היא באמת.

שדים וסמטאות הוא מותחן אקשן ואימה שמפגיש צוות של לוחמי שייטת 13 עם צוות של לוחמי נייבי סילס (אריות הים) למשימת אימונים במתקן סודי ומסתורי בצפון ישראל. מפקדי הצוותים, נמרוד תמוז וסאם הארדין, יגלו שיש דברים כמוסים ועתיקים (ונוראיים) שמתחבאים מתחת לפני השטח, והמשימה הפשוטה הזו תהפוך למאבק גדול יותר משאפשר היה לתאר - כזה שיכריח אותם להתמודד עם כל מה שהודחק עמוק בפנים. דמיינו מה יקרה כשמייקל קרייטון יזמין את ה.פ לאבקראפט לבירה בפלורנטין - אז השיחה ביניהם תהיה הספר הזה.

הספרים עוד רגע מגיעים לחנויות המובחרות, ובינתיים הם זמינים באתר ע.ברית ובאתר בוקפוד.

במקצועך אתה במאי סרטים - מה גרם לך לנסות גם את מדיית הכתיבה? לא הרגשת טבעי יותר לכתוב תסריט מאשר ספר?

זה נכון, אני מביים סרטים במשך שנים, וזהו המקצוע העיקרי שלי. אבל אני גם תסריטאי. וב Day Job שלי אני מנהל ועורך תוכן. ובעיקר - אני סטוריטלר. זו ההבנה שהגעתי אליה לפני מספר שנים - שלא משנה מה אני עושה, אני סטוריטלר. והאמת לאמיתה היא, שהחלום הכמוס שלי מילדות לא היה לביים סרטים - זו הייתה המטרה שלי בחיים, ואכן השגתי אותה, והגעתי להישגים גדולים יותר משקיוויתי. אבל החלום הסודי שלי היה לכתוב ספר, ואיכשהו יצא שהגשמתי אותו כפול שניים… נכנסתי למעין שוונג יצירתי שלא יכולתי לעצור, וברגע שסיימתי דרפאט מוכן לעריכה של סנוורים אפלים, מיד המשכתי לכתיבה של אחיו החורג, שדים וסמטאות.

מה הז׳אנרים העיקריים שאתה מתחבר אליהם ביצירה שלך, כבמאי וכסופר?

התשובה הצפויה תהיה אימה ומותחנים, אבל האמת - כרגיל - מורכבת יותר. אני מתחבר לכל סיפור שיש בו בסיס דרמטי חזק, ודמות ראשית שעוברת תהליך משמעותי למול קונפליקט ברור - אישי ואוניברסלי כאחד. זה נשמע מאד רחב, כי זה באמת ככה - אני יכול ליהנות באותה מידה, כצופה וכיוצר, מסרט אימה, סרט מתח, דרמה, קומדיה, ועוד. כל עוד הסיפור טוב והדמויות ברות הזדהות, אני בפנים.

איזה סוגי אימה לדעתך עובדים טוב יותר בספרים לעומת סרטים, ולהפך?

בפרוזה, ולא רק ספציפית לז'אנר האימה או המותחן, יש את המותרות שאין בקולנוע - אנחנו יכולים לקבל הצצה לנפש הגיבור. למחשבות שלה, לקול הפנימי שלו, לרגשות. בקולנוע, כשרוצים להביע מחשבות, יש רק דרך אחת והיא ה Voice Over, וזו קלישאה מיושנת שעובדת כיום רק בקומדיות, בקטע אירוני. בתסריטים אסור לכתוב מחשבות ורגשות, אלא רק פעולות שמבטאות אותן. תסריטאות היא כתיבה אחרת לגמרי, מורכבת לא פחות, אבל שונה מהותית מכתיבת פרוזה. ולכן… אימה שתעבוד טוב יותר בפרוזה היא אימה פסיכולוגית, כזו שמאפשרת לנו לחוות את הזוועה גם דרך הנפש, ולא רק דרך דימויים גראפיים. אימה קיומית, אימה קוסמית, אימה פסיכולוגית - סוגים של הצצה לתוך הנפש שפחות מתאפשרת בקולנוע, שהוא מדיום ויזואלי לפני הכל. כך שבעוד בספרות אפשר לתאר את הזוועות ביתר פירוט, כיאה לז'אנר - הבונוס הוא העולם הפנימי של הדמויות.

איך הניסיון שלך כבמאי השפיע על הכתיבה או התוכן של הספרים?

זו שאלה נהדרת כיוון ששני הספרים התחילו את דרכם כרעיונות המיועדים לקולנוע.

סנוורים אפלים נכתב לפני כעשר שנים כתסריט לסרט באורך מלא, ולכל אורך חייו כתסריט הרגשתי שהוא לא מספיק טוב - כתסריט קולנועי. תמיד הרגשתי שהיה חסר בו משהו. ובמשך עשר שנים ניסיתי לכתוב אותו מספר פעמים כספר, ואף פעם לא הצלחתי. ייתכן והיה שם מחסום פסיכולוגי כזה או אחר (או סתם פחד מלהיכנס לעולם הפרוזה). אבל ברגע שהצלחתי לכתוב את העמודים הראשונים של גרסת הספר של סנוורים אפלים, לא רק שהבנתי שהמחסום נפרץ, אלא שהבנתי מה היה חסר לי בתסריט במשך כל השנים האלה: העולם הפנימי של הגיבורה, עמליה. את כל מה שאסור לכתוב בתסריטים - יכולתי עכשיו לכתוב. אז התשובה האמיתית היא שמה שהיה חסר לי הוא 170 עמודים של עולם פנימי, כיוון שכל העלילה של התסריט המקורי נמצאת בתוך סנוורים אפלים, אבל עכשיו יש שם את כל מה שהיה חסר בתסריט.

שדים וסמטאות הוא מקרה דומה אך שונה, כיוון שהספר לא היה כתוב כתסריט, אלא כמבנה בסיסי ביותר של סדרה, עם ביטים עלילתיים ראשוניים שמתאימים עבור מדיום ויזואלי. וכשהבנתי שאני בפרץ יצירתי עם סנוורים אפלים, המשכתי לכתוב גם את שדים וסמטאות על בסיס המבנה המקורי, אבל לקחתי איתו כיוונים אחרים לגמרי, עם חירויות שלא דמיינתי בשלב כתיבת המבנה לסדרה. שדים וסמטאות קיבל חיים חדשים כספר. הרגע בו הבנתי שאני נכנס לעולם חדש עם חוקים חדשים היה במהלך הכתיבה של סנוורים אפלים, כשהבנתי (למרבה האימה המשמחת) שאכן מותר לי לכתוב רגשות ומחשבות. ושאין שיקולי תקציב לכתיבת סצנה. ושלא יהיו שחקנים שאני צריך לחשוב עליהם בעת כתיבת רגע מטריף. במילים פשוטות - זה היה מיינד-פאק רציני, וחיובי. אז הניסיון שלי כבמאי או כסטוריטלר במדיום ויזואלי הביא איתו כיווני מחשבה אחרים לסיפורים עצמם מצד אחד, ומצד שני - הגעתי עם גישה אולי פרועה יותר לכתיבה. קצת כמו ילד שמרשים לו לפתע להשתולל בג'ימבורי, אז ככה הרגשתי בעת הכתיבה.

איזה שלב הכי אהבת בתהליך כתיבת והוצאת הספרים?

אחד השלבים שתמיד אהבתי בבימוי והפקת סרטים הוא שלב תיקוני הצבעים, מה שנקרא Color Grading. זו אחד השלבים האחרונים של ההפקה, ואחד השלבים הכי אינטימיים ומלחיצים של הבמאי. מדובר במספר ימים רצופים בהם הבמאי (ולעיתים גם הצלם) יושב בחדר חשוך, ורואה כיצד הסרט שלו עובר המרה טכנית שמוציאה החוצה את כל המידע שהיה בחומרי הגלם שלו. עד הנקודה הזו, עורכים את הסרט ואת הסאונד כשהתמונה באיכות נמוכה ובסיסית (על מנת לייעל את העבודה).

אבל בשלב תיקוני הצבעים, האיכות האמיתית של החומרים יוצאת לאור, והבמאי - הלכה למעשה - רואה את הסרט לראשונה, במשך כמה ימים רצופים, על מסך גדול. תהליך הגריידינג תמיד היה אחד הרגעים האהובים עליי כיוון שהסרט פתאום מקבל חיים חדשים, ולפעמים אפילו יש פרץ יצירתי חדש ורעיונות של הרגע האחרון צצים.

ואני מקביל את כל התהליך הקולנועי הזה לבחינת עותקי השמש של הספרים - הפעם הראשונה בה החזקתי את הספרים ויכולתי להרגיש אותם ביד. בחינת העימוד והטקסטים הרגישו לי בדיוק כמו תיקוני צבעים של סרט, וכמו בתהליך הגריידינג - גם עם ספרים פתאום היה לי פרץ יצירתי שהגיע ביחד עם מציאת הטעויות הקטנות. אז מפה לשם, הוספתי כמה משפטים בכמה מקומות, כי פתאום קראתי את הספרים בפורמט האמיתי שלהם - בפרינט, כספר.

כבמאי, אתה מתכנן להפוך את הספרים גם לתסריטים ולסרטים יום אחד? ואם כן, תרצה להיות זה שמביים אותם?

הא! אם יום אחד תגיע הצעה לעבד את אחד הספרים לסרט, זו תהיה חתיכת סגירת מעגל. האמת היא שאני באופן אישי לא מתכנן על עיבוד קולנועי, אבל אני פתוח לכל הצעה. מבחינתי, כיוצר, הסיפורים שכבו בנשמה שלי כל הזמן הזה ועכשיו קיבלתי את ההזדמנות לספר אותם - הם יצאו ממני, הם של העולם עכשיו. אבל אם תבוא הצעה מעניינת? בהחלט אשקול אותה. אבל… מניסיוני כצופה קולנוע ותיק - עיבודים עצמיים (כלומר, במאים או תסריטאים שמעבדים את היצירה של עצמם) שעובדים בשני המדיומים, זה מאד נדיר. אז אישית, אני לא בטוח שאני אהיה האיש הנכון למשימה הזו, אם וכאשר תהיה כזו. אגב, אם מישהו מכיר את הוליווד, תגידו לה שאני פנוי להצעות🙂

מי לדעתך קהל היעד של הספרים?

מבחינתי, קהל היעד הוא כל אחד/אחת מעל גיל 14 שרוצה לצאת להרפתקה ספרותית שאינה נפוצה במחוזותינו - לא רק מפאת הז'אנר, אלא גם מבחינת הגישה לסיפורים עצמם. ומצד שני, אותו קהל יעד צריך לדעת שבכל פיסת תוכן שאי פעם יצרתי, תמיד שמתי לעצמי מטרה לשמור על זהות ישראלית ומציאותית ככל האפשר. ולכן, גם אם הסיפור הוא פנטסטי מיסודו, חשוב לי למקם אותו בישראל שהצופים יזהו. ואם זה אומר לחטט בפצעים הפתוחים של כולנו (כי הסיפור מצדיק את זה), אז קדימה.

אם יש משהו שתמיד הצחיק אותי, זה תגובות שהייתי שומע כבמאי מאנשים שמצהירים על עצמם כסולדים מסרטי אימה בגלל האלימות והאפקטים והפחד, אבל אז מדברים איתי שעות על הפרק הקודם של משחקי הכס - אחת הסדרות הכי אלימות וברוטאליות וחצופות של זמנה. סיריוסלי? אתם סולדים מאלימות אבל בוהים בחאליסי שוחטת אנשים על ימין ועל שמאל?! אז האנדקוטה הזו באה להדגיש שלמרות שהספרים שלי יכולים להיות מקוטלגים כ"אימה" או "פנטזיה" או "מותחני אימה פנטזיונריים" - בפועל מדובר בסיפורים על דמויות עם קונפליקטים, לפני הכל. ומבחינתי, לפחות, גם בסיפורים טובים. ולדעתי, הרעיון הזה הוא הבסיס של כל יצירה טובה, ולכן זה בכלל לא משנה איזה ז'אנר הקהל "מעדיף". אם הסיפור טוב ואם הספר כתוב היטב, למי אכפת איזה ז'אנר הוא. מצאתי את עצמי כבר נהנה מספר טיסה "נחות" באותה מידה בה נהניתי מקריאה של דרמה עמוקה על יחסים. זה הסיפור, הדמויות, והכתיבה. ולכן, כל מי שמעל גיל 14 הוא מבחינתי קהל היעד לספרים האלה. אבל מה אני מבין בכלל.

סיפור מעניין/מצחיק שקרה לך סביב הספרים?

כמה ימים לאחר שהתחלתי לכתוב ברצינות את סנוורים אפלים, היה לי רעיון לפרק שלא היה בתסריט המקורי. כמה רגעים אחרי שהתחלתי לכתוב אותו, הרמתי את הידיים מהמקלדת בחרדה, ואשכרה אמרתי בקול רם "הלו, מה אתה עושה! אסור לך לכתוב מנקודת המבט הזו!". ולפתע, מצאתי את עצמי מדבר עם עצמי בקול רם - לבד בחדר - וצוחק, כי הבנתי שלא רק שלא אסור לי, אפילו מותר לי - כי אני לא כותב תסריט יותר, אני במגרש משחקים חדש. אז עניתי לעצמי "הכל טוב אבא'לה, אתה כותב פרוזה. מותר לך." ומפה לשם, בתוך כמה שעות היו לי שלושה פרקים חדשים, שמבחינתי גם מהווים את הפרקים שהכי נהניתי לכתוב בספר. אגב, אני לא נוטה לקרוא לעצמי אבא'לה, אבל באותו רגע זה הרגיש טבעי.

היו לך קוראי בטא? איזה שינויים חשובים הם תרמו לספר? איזה תגובות קיבלת?

קוראי וקוראות הבטא שלי היו מדהימים ומהממות, אחד אחת. באמת. האמת היא שהייתי בחרדה לקראת המחשבות שלהם, כי בניגוד לקולנוע, שם אף פעם לא הייתה לי בעיה להקרין סרט לא גמור בהקרנת מבחן - הפעם זו טריטוריה חדשה, וגם תוכן הרבה אישי וחשוף, מבחינתי. ולא רק ש"נפלתי" על קוראים וקוראות נהדרים, שנתנו פידבקים מנומקים - גם באמת קיבלתי כמה שאלות והצעות שאתגרו אותי לכתוב טוב יותר. אני יוצר שמאד פתוח ואוהב לקבל ביקורת, שוחטת ככל האפשר, כל עוד היא בונה ומועברת בצורה מכובדת (וקיבלתי ביקורות קשוחות מאד עם השנים). לשמחתי, קוראי וקוראות הבטא כתבו את המחשבות וההצעות שלהם בצורה נהדרת, ויכולתי רק לגדול ולשפר את הספרים בזכותם.

אני זוכר הערה אחת קריטית על שם של דמות שגרם לבלבול בקריאה. אני זוכר עוד הערה על מהלך של דמות שהיה לא ברור, שגרם לי להבין שכל התיאור הראשוני של הדמות ושל הקונפליקט שלה היה בעייתי - ובסופו של דבר גרם לי קצת לכתוב את הדמות הזו מחדש, לאורך כל הספר. ההערה עצמה הייתה על פעולה אחת ספציפית שנכתבה בצורה קצת מסורבלת, אבל אולי תודות לניסיון שלי כתסריטאי, הפעולה הזו סימלה משהו עמוק יותר בדמות - וקוראת הבטא בעצם העירה לי על אפיון לוקה בחסר (גם אם לא התכוונה לזה במאה אחוז). והחלק הכי מדהים? לא רק שהדמות נכתבה עכשיו טוב יותר, התיקון הזה גרם לי להעריך את הדמות מחדש, אפילו להכיר אותה מחדש. והכל בזכות קוראת הבטא.

מאיפה הגיעה ההשראה לספרים? ועשית תחקיר בשביל הספרים?

אני חושב ששתי השאלות האלה בעצם קשורות אחת לשנייה. כאמור, הכל התחיל מסנוורים אפלים, שהיה תסריט שנכתב לפני כעשור. ובמשך יותר מחמש עשרה שנה, פחות או יותר מאמצע הלימודים באוניברסיטה, היה לי לינק לערך בויקיפדיה שמור בתיקיית המועדפים, שהלך איתי מדפדפן לדפדפן וממחשב למחשב. והלינק הזה היה ערך על דמות מהמיתולוגיה היהודית העתיקה. משהו שם בדמות הזו תפס אותי, וניסיתי לשלב את הדמות הזו בלפחות חמישה פרויקטים שונים שכתבתי. אף אחד מהם לא עבד, אף אחד מהם לא הפך למשהו גדול ומורכב יותר. והדמות הזו עברה איתי מסיפור לסיפור, בכל פעם אני מנסה לשלב אותה ולא מצליח - כי זה הזמן הנכון ולא הסיפור הנכון. ואני מדבר כאן על דמות די איזוטרית מעולם המיתולוגיה היהודית, שלא יהיה ספק; דמות עם מעט מאד חומרים כתובים אודותיה (ואני בכוונה לא מציין את הדמות כדי לא לספיילר את הספר).

וכך, רק שכתבתי את התסריט המקורי של סנוורים אפלים, הדמות הזו מצאה את מקומה בעולם שלי, ומאז עברו כעשר שנים של ניסיונות להפוך את התסריט הזה לספר. במהלך העשור הזה, העמקתי את עולם התוכן שלי בהמון מחקר על תרבויות המזרח התיכון הקדומות, בעיקר דרך יוטיוב. זה מדהים כמה מעט חומר כתוב מתורגם יש אודות התרבויות השונות במזרח התיכון, וכמה מעט פרשנות היסטורית אובייקטיבית אודות התנ"ך והיהדות. אז העברתי בערך עשור של צפייה אינסופית בסרטים דוקומנטאריים על ארכיאולוגיה, מיתולוגיה, פרשנות היסטורית לאירועים כתובים (בתנ"ך, בקבלה, במשנה), ותוכן שמקשר בין תרבויות שונות על בסיס הקשרים ארכיאולוגיים, עד שהכל התחבר לי לשני הספרים הללו.

ובנוסף, אני חייב לציין את ד"ר אורי אלעד, חבר ילדות קרוב שלי - מומחה D&D שנתן לי קצת טיפים על עולם המושגים הרחב של המשחק, כי הרגשתי שאחת הדמויות בשדים וסמטאות צריכה את הרקע הזה. תודות לחומר שאורי סיפק לי, נפתח לי הראש הרבה מעבר למה שציפיתי, וצללתי עמוק לתוך מחילת הארנב של D&D, כי הוא הפך להיות חלק די נכבד באפיון הדמות (ולא רק היא).

תכננת מראש מה הולך להיות המבנה של הספר והסוף שלו או שהכל היה תוך כדי כתיבה?

בסנוורים הכל היה מתוכנן מראש, כי הספר, כאמור, היה קיים כתסריט לפני כן. וכשאני כותב תסריט, אני לא מתחיל לכתוב עד שאני יודע בדיוק מה קורה בכל שלב, לפי המבנה והחוקים הנוקשים של הפורמט.

שדים וסמטאות, לעומתו, היה חיה אחרת לגמרי. הוא התחיל משלד בסיסי ולא מפותח דיו, וידעתי פחות או יותר מה ההתחלה, האמצע ולאן אני אגיע בסוף - אבל תוך כדי הכתיבה, הספר קיבל חיים משל עצמו. שדים וסמטאות הוא ספר הרבה יותר מורכב מסנוורים אפלים (מבחינת מבנה, כמות דמויות, ועוד כל מיני מרכיבים שאני לא יכול להרחיב עליהם כדי לא לספיילר), ולכן הכתיבה שלו לקחה יותר זמן והייתה תהליך יותר מורכב שכלל יותר גרסאות של הספר, יותר שינויים, ואפילו הוספת פרק שלם ברגע האחרון: רגע לפני שהתחלנו עימוד, היכה בי רעיון לסוף הספר, וכתבתי פרק חדש לגמרי, שקצת טורף את הקלפים בדיעבד. וזו דוגמא שממחישה עד כמה התהליך של שדים וסמטאות היה תהליך כתיבה "חי ונושם" - היו לא מעט פעמים שהייתי צריך לעצור את הכתיבה על מנת לבדוק בחומרי התחקיר, או לקחת כמה ימי הפסקה כדי לחשוב איך אני יכול להעמיק יותר את הסיפור של הדמות הראשית, מעוד כיוונים לא צפויים. אז בגדול ידעתי מה היעד הסופי שלי במסע הזה של הכתיבה, אבל כיביתי את הווייז באמצע כי רציתי ליהנות מהנוף.

מה המיתוס שצריך לדעתך לשבור בדחיפות על ז׳אנר האימה, לדעתך?

אני אענה על זה בשני הקשרים - הספרותי, והקולנועי, כי הם סוג של קשורים. יש איזושהי מיסקונספציה לגבי אימה, שהוא ז'אנר קולנועי נחות ואיזוטרי. מה שאנשים שוכחים הוא שהמערבון והאימה הם שני הז'אנרים הראשונים המובהקים של הקולנוע. יש אפילו שיטענו שהסרט הראשון שהוקרן אי פעם בהקרנה פומבית (ונחשב ל"הולדת הקולנוע") - הרכב נכנסת לתחנה, של האחים לומייר - היה סוג של סרט אימה, כיוון שהאגדה מספרת שהקהל נחרד כל כך מהאשלייה שהרכבת שועטת לעברם, עד שהם נסו ממושבם.

אז אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל אני כן יודע שמספר שנים אחרי ההקרנה הזו, עם תחילת המאה העשרים, כבר הופקו סרטי אימה מסחריים, כולל גרסה ראשונה של "פנטום האופרה". ואחד הז'אנרים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע הוא האקספריוניזם הגרמני משנות העשרה והעשרים של המאה הקודמת, שהיו בבסיסם - סרטי אימה. ולמה…? כי הקהל אוהב לפחד. האדרנלין מפמפם, המתח עולה, חווית הריגוש וההתרה שאחרי הפחד - כל הדברים האלה הם הבסיס של הז'אנר, ושל אמנות רגשית באשר היא. זה כמו רכבת הרים בלונה פארק.

אז לא רק שאימה הוא אחד הז'אנרים הוותיקים ביותר של הקולנוע, הוא גם הז'אנר היחידי בהיסטוריה של הקולנוע שלא חווה גסיסה או נעלם מהנוף - בשום שלב. מערבונים, מחזות זמר, סרטי משטרה ופשע, ועוד ועוד - כמעט כל ז'אנר קולנועי חווה תקופה "מתה" עם ירידה בהכנסות ובפופולאריות, אבל אימה? תמיד היה ותמיד יהיה. כי הקהל אוהב לפחד, והקהל רוצה להרגיש. וזה נכון באותה מידה גם על פרוזה, וזה לא מקרה שכמה מסרטי האימה האייקונים והקלאסיים של שנות העשרים והשלושים היו עיבודים ליצירות ספרות קאנוניות כמו דרקולה, פרנקנשטיין, האיש הבלתי נראה, ועוד. ספרות האימה (והפנטזיה, והמד"ב) נוגעת בפחדים הבסיסיים ביותר שלנו. ברגשות המודחקים. בלא נודע. זוהי מהות הז'אנר - בקולנוע, ובספרות - לדבר על הטאבו, על המודחק, על מה שאנחנו לא רוצים לראות כי הוא מתחת למיטה בחושך והוא עושה קולות מפחידים. הרי, לא סתם אומרים שהמפלצת מתחבאת בארון, נכון? שהרי, מהי יציאה מהארון אם לא התמודדות עם המודחק…?

אז כמו בקולנוע, כך גם בספרות - יצירות שעוסקות בפחד ובמודחק הן יצירות שאף פעם לא נס ליחן. בואו נזכור לרגע מי הוא, כנראה, הסופר המצליח ביותר של חמישים השנים האחרונות? נכון - סטיבן קינג, ורוב היצירות שלו עוסקות באימה, גם אם הן לא מוגדרות ככאלה. "הגופה" (המקור של "אני והחבר'ה") הוא נובלה אישית מרגשת ונוסטלגית, שבעצם עוסק בפחד המודחק מההתבגרות והזקנה, ביחד עם קבלת המורטאליות האנושית. ומולו, "הניצוץ" עוסק באלכוהוליזם והפחד האנושי הלא מדובר מהתמכרות ושחרור השדים הפנימיים שלנו. בואו נזכור גם שאחד מהסרטים המעוטרים ביותר של שנות התשעים, שזכה ב 5 פרסי אוסקר (והוא השלישי בלבד בהיסטוריה שעשה זאת) הוא שתיקת הכבשים - שהוא גם ספר אימה וגם סרט אימה. אז אני לא טוען שז'אנר האימה צריך להיות הז'אנר הכי מכובד ומעוטר בעולם, אבל אני בהחלט חושב שאפשר לתת לו קצת יותר ריספקט.

ספר לנו סוד מאחורי הקלעים של העבודה שלך🙂

בעברי הייתי מתופף, ובנשמתי אני עדיין מוזיקאי. ואני מאד אוהב לכתוב עם מוזיקה ברקע, אבל אני לא מסוגל לכתוב עם מוזיקה שיש בה תופים, כיוון שזה מסיח את דעתי ואני כל הזמן נשאב לקצב. ולכן, כשאני כותב, אני אוהב להאזין למוזיקה מאד רפטטיבית ו"פשוטה", ולרוב היא תהיה מוזיקה אלקטרונית מלאת אווירה. לשמחתי, השנים האחרונות היו השנים של הרטרו לאייטיז, וסינת'ווייב הפך להיות ז'אנר מאד פופולארי. ובתוך סינת'ווייב, יש המון סוגים וצבעים של מוזיקה. אז במהלך הכתיבה של שני הספרים, האזנתי להמון סינת'ווייב, כולל כמובן האלבומים של הבמאי האהוב עליי שהוא גם מוזיקאי - ג'ון קרפנטר. ובגדול, ג'ון קרפנטר הוא השראה עצומה עבורי, גם בכתיבה, גם בגישה לסטוריטלינג, וגם בסטייל.

אבל אני סוטה מהנושא, אז בואו נחזור למוזיקה - אז שמעתי המון סינת'ווייב בחודשים בהם כתבתי את הספרים, ואני חושב שאפשר אפילו להרגיש את האווירה המתכתית ועורכת השלווה של המוזיקה הזו בתוך המילים והטון של הספרים. אבל השוס האמיתי מבחינתי היה ההחלטה לאגד את השירים האהובים עליי ביותר מתהליך הכתיבה של כל ספר לכדי פסקול רשמי. וכך, לכל ספר שיש את פס הקול שלו, כפלייליסט בספוטיפיי - אלו השירים שליוו את הכתיבה, חלקם אפילו קשור ישירות לספרים ולעלילה, ופסי הקול נבנו כמו פסי קול של סרטים, כך שהם ממש מלווים את הקריאה, מבחינה עלילתית. יש אפילו כמה טרקים שלי שמתחבאים הם…

כשהריאיון הזה יפורסם, אדביק את הלינקים לפסי הקול בתגובות - כי בלי קשר לספרים עצמם, אני ממש גאה בפלייליסטים האלה, הם ממש אחלה לחובבי הסינת'ווייב האווירתי והקודר.

יש לך טקסים או שגרה קבועה בזמן הכתיבה?

גם כהכרח בריאותי וגם כהכרח התמכרותי, אני חייב לקום בפעם בשעה-שעה וחצי ולעשות הפסקה. לפעמים זו הפסקת סיגריה (הפן ההתמכרותי) ולפעמים זו הפסקה לחילוץ עצמות והליכה קצרה (הפן הבריאותי) - אבל ההפסקות היזומות הללו עוזרות לי מאד לא ללכת לאיבוד בתוך המילים ולשמור על פוקוס. הן מכריחות אותי גם תמיד לחשוב על מה עשיתי בשעה שעתיים האחרונות, ולשאול את עצמי שאלות קשות על התהליך עד כה.

זה בפירוש לא הטקס הכי יוצא דופן בעולם, אבל זה הרגל שאני מקפיד עליו כבר שנים רבות, כי הוא שומר אותי ממוקד על התהליך. ולפעמים ההפסקות האלה נגמרות על גלילה בפיד או משחק באנגרי בירדז, וזה גם ממש בסדר מבחינתי - כי הניתוק מהצלילה לעולמות המוזרים האלה שאני בונה לעצמי בראש (ועבורכם הקוראים והקוראות) הוא הכרחי בשבילי. אומרים ששיכרון מעמקים הוא אחת הסכנות הגדולות ביותר של צוללנים. לא יודע, כי אני מפחד פחד מוות מצלילה. אבל אני לגמרי מבין מה זה שכרון מעמקים כשזה מגיע לכתיבה ויצירה - מה זה לאבד את עצמך ואת הפוקוס בגלל הצלילה האינסופית לעולם שיצרת. פרספקטיבה זה חשוב. ניתוק זה חשוב. סיגריות זה חשוב. סיגריות זה רע! זה רעל! אל תעשנו! זה גם מסריח!

מתכנן את הספר הבא?

את השניים הבאים…! אחד מהם יהיה עוד ספר בעולם של שדים וסמטאות, והשני יהיה גם ספר שמתעסק בפנטזיה, מיתוסים, וישראל, אבל הוא לא יהיה חלק מהעולם הספרותי של שדים וסמטאות. אולי. או שבסוף דווקא כן. מי יודע! והאמת היא שכבר עכשיו הייתי אמור להיות בכתיבה של אחד מהם, כי את רוב עבודת ההכנה כבר עשיתי, אבל שמתי אותם בצד לרגע, כיוון שיש ספר עיון שאני עובד עליו כרגע, בתחום הקולנוע. הראשון מסוגו שיפורסם בישראל, ואני מקווה לסיים אותו עד הקיץ.

מה המסר שאתה רוצה שאנשים ייקחו איתם מהספרים שלך?

המסר העיקרי שהייתי רוצה שאנשים ייקחו מהספרים הוא שאלה ולא אמירה: האם האני האמיתי שלנו הוא משהו שנולדנו איתו או סך החוויות שצברנו? ואם אכן נולדנו עם גורל/ייעוד מוכתבים מראש - האם החוויות שלנו מעצבות את הייעוד מחדש או שהן תחנות הגשמה קטנות בדרך למטרה הסופית? ובהקשר היותר אישי - האם טראומה היא חוויה מעצבת או שהיא משהו שאסור לדבר עליו ושצריך לקבור אותו עמוק בפנים?

והמסר המשני הוא שחלומות זה משהו שכדאי להגשים. זה בריא. זה מביא אושר. מניסיון. הנה, פרסום שני הספרים האלה היה החלום שלי, ותראו כמה כיף לי עכשיו.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

אני מת על הקבוצה הזו, גם כקורא וגם כיוצר. תמיד הייתי יוצר שמאד מודע לרחשי הקהל, כי יצרתי סרטים בז'אנרים עם קהל קנאי ונאמן. ולכן, האפשרות שהקבוצה הזו נותנת לי, להיות בתוך הקהל ולקרוא את חוות הדעת שלכןם על ספרים (שאת חלקם אפילו קראתי!) זו החוויה מעשירה ומשלימה עבורי. ובכלל, אני תמיד אעדיף ביקורת של קהל מאשר של "מבקרים" - ואני אומר זאת ממקום של מישהו שבשלב מסוים, נתפס כ"מבקר". ואני לא אוהב לקרוא לעצמי "מבקר" (אפילו שיש לי ערות יוטיוב שמוקדש לחפירות ולרלורים על קולנוע); אני פשוט אדם שיש לו מה להגיד. ומהמקום הזה, אני מאד נהנה לקרוא ביקורות וסקירות של חברי הקבוצה (וגם בקבוצות העוסקות בקולנוע), ולא רק במדורים הנחשבים - כי הדעה של כולןם רלוונטית וקריטית. אז תודה לכןם! והלוואי ותהנו מהספרים שלי! ובעיקר, שיהיה לנו שקט ורגוע במציאות, ובואו נשמור את האימה והטירוף בשביל הספרים והסרטים.