ראיון עם ישי ויסמן

ישי ויסמן | 42 | נשוי + שני ילדים | רמת גן | לשעבר עיתונאי ומבקר תרבות במגזין "פנאי פלוס" ו-"בתרבות מעריב. חיבר עשרות שירים לאמנים בז'אנר הים תיכוני.

לאחרונה ויסמן הוציא את ספר הביכורים שלו – הרומן הדיסטופי "מַלְכִּיצְדֶק", בהוצאת תשע נשמות - מסע ספרותי לעבר תל אביב של שנת 2150. לרגל יציאת הספר לאור, אני שמחה לראיין אותו לקבוצה!

שלום ישי! למעשה אתה הרבה שנים יוצר, כותב ומפרסם.

אמת. לאורך השנים כתבתי עשרות סיפורים קצרים, רובם התפרסמו בכתבי עת שונים מודפסים או ברשת, בעיקר בכתב העת לדיסטופיה ואוטופיה "נכון", בעריכתו של פרופסור אורציון ברתנא, שיוצא פעמיים בשנה.

בנוסף, הרבה שנים לצד עבודה בגופים ציבוריים, בינהם מספר תפקידים בכנסת ישראל, עסקתי בתחום המוסיקה ככותב טקסטים לשירים, כפזמונאי, ויצאו 70 שירים שלי לאור. רובם לז'אנר הים תיכוני. כתבתי בין היתר לזמרים: מושיק עפיה, עופר לוי, רון שובל, רינת בר ולצד זה גם לאריק סיני בז'אנר הקלאסי ישראלי. אודה ואתוודה שבזכות התמלוגים מהמוסיקה וגם מענק להוצאת ספר ביכורים מאקו"ם, התאפשר לי להוציא את הספר "מלכיצדק".

מה הסיפור הקצר האהוב עליך?

הקהל של כתבי העת, לצערי מצומצם מאוד, ואין כמעט חשיפה; אבל הסיפור האהוב עליי מכולם הוא "השנה לא מדויקת כלל וכלל", סיפור די מופרע ומשעשע בעיני, על מסע בזמן לשנות השמונים עם גיחה של דמויות קאלט מהתרבות הישראלית, כאשר הגיבור מסרב להשלים עם זה שהוא חי במילניום הנוכחי..

מה משך אותך לכתיבה?

בדיעבד כתבתי מגיל צעיר מאוד. אבל היצירה תפסה דומיננטיות, כשנפצעתי בתאונת עבודה (לא משהו הרואי במיוחד), במהלך השירות הצבאי בחיל הים. והייתה לי תקופה די ממושכת של כמה חודשים של זמן פנוי בגלל זה. בתוך בסיס סגור. וקראתי ממש בלי סוף, באובססיביות, מהבוקר עד הלילה. המון מותחנים: לורנס סנדרס, רימונד צ'נדלר, גרישם, לצד כתבי אריך פרום, וגם ספרות יפה כל מה שבא ליד.

הייתי מנוי בשתי ספריות במקביל. בספריה הענקית של חיפה ובעוד אחת בעיר הולדתי גבעת שמואל. וקראתי במקביל גם את כל התנ"ך ואפילו סיכמתי לעצמי במחברות, את עיקרי הדברים במקרא.

ובאיזה שלב, כמו לבה, פרצה הכתיבה. כתבתי 3 נובלות בגיל צעיר מאוד, אפילו לא הייתי בן עשרים. מילאתי מחברות אחרי מחברות צהובות. אני מדבר על שני עשורים אחורה... אבל לא שלחתי לאף אחד. לא ניסיתי אפילו. הררי הדפים והמחברות המקושקשות נשארו עד היום בבוידעם של הוריי. ולצד זה התחלתי לכתוב שירים. ופשוט יצא באיזה שלב שיר שלי בביצוע הזמר מושיק עפיה והעניינים במוסיקה התחילו להתגלגל. והנחתי לספרות.

אתה מגדיר את עצמך יותר משורר או יותר סופר?

אני לא מתיימר להיות משורר. אמנם כתבתי לא מעט פזמונים וגם קצת שירה, ואני גאה בהם – הם עשו את שלהם. אבל הכתיבה האמיתית שלי, הלב של היצירה שלי, זה הפרוזה. היא העיקר, ואין לי עניין או רצון לחזור לכתיבת שירים. האהבה הגדולה שלי היא ספרים. אני קורא המון, ומשוכנע שהמרחב שבו אני מתבטא בצורה הטובה והבהירה ביותר – וגם מגיע לשיא יכולתי כיוצר – הוא הספרות.

אחרי שפרסמת עשרות שירים וסיפורים קצרים, יצאה לאור לאחרונה הנובלה הראשונה שלך - מלכיצדק. על מה היא מספרת?

מלכיצדק היא נובלה דיסטופית שמתרחשת בתל אביב של שנת 2150, או יותר נכון, על חורבותיה. אחרי אסון אקלימי שהחריב את העיר, קמה על חורבותיה מדינה-עיר חדשה בשם מלכיצדק, הנשלטת על ידי כת, בהובלה של מנהיג כוחני ומניפולטיבי, שמשתמש בטכנולוגיה, בסמים ובמשיחיות כדי לשלוט בתושבים.

הספר מציג עיר שבה הממשל אוסר על קריאה, כתיבה ולימוד – האמנות בוטלה לחלוטין, והאמת היא נחלתו הבלעדית של השליט העליון.

בגילוי לב, כשכתבתי אותה היו לי הרבה מחשבות, ותהיות קיומיות שבדיעבד אקטואליות מאוד היום - וזה היה בכלל בתקופת הקורונה – וחשתי מה יקרה אם השפה תהיה שבורה, מרוב זה שאנשים ינותקו בכוח הזרוע מכל יצירה, תרבות, קריאה ולצד זה גם לא מעט תהיות על ההרס שאנחנו עושים לעולם, לטבע, לאקלים וההשלכות העתידיות שהנכדים והילדים שלנו ישלמו. זו מלכיצדק.

יצא לך ללמוד כתיבה?

עשיתי שני סבבים של סדנת כתיבה במנשר עם עינת יקיר, ואני חושב שזה נתן לי המון כלים. למרות שהגעתי עם קילומטראז' של כתיבה עיתונאית ופזמונאות, ומספר נובלות שגנזתי. ועדיין, תמיד צריך ליצור מתוך מקום של ענווה, וצניעות. ויש המון מה ללמוד, כשיש קבוצה טובה ומנחה טובה, יש בזה תועלת רבה. ולמדתי הרבה מעינת.

והצלחתי בזכות זה, לתחושתי, להוציא ממני את "מלכיצדק". שהוא אגב שונה מאוד מכל מה שכתבתי עד אז, בתחילת דרכי כיוצר.

מלכיצדק היה איזה אתגר ששמתי לעצמי, לקחת את הכתיבה למחוזות אחרים לגמרי. למקומות של דיסטופיה, עתידנות וגם פנטזיה. ואני מאוד מרוצה מהתוצאה. אגב כתבתי על זה בהרחבה באחרית דבר של הספר.

איך בחרת את שם הספר?

קל. את השם של הספר ידעתי עוד לפני שכתבתי אותו. כל הרעיון של הספר נבט מהמילה מלכיצדק, שם תנ"כי, טעון במסתורין ובמשמעויות, שצץ לי בראש, אי שם לפני 4 שנים בערך, למרגלות ביה"ס מנשר. רגע טהור של השראה, שלא קורה הרבה בחיים וצריך לתפוס אותו מהר. וברגע שהגיח הרעיון מיהרתי לכתוב את עיקריו בפתקים בטלפון. ומשם התחלתי להסתגר בסופי שבוע של כתיבה, למשך מספר חודשים עד שהחומרים הבשילו.

מי היה מלכיצדק?

מלכיצדק מוזכר בספר בראשית וגם ב-תהילים. על פי הסיפור המקראי, מלכיצדק היה מלך שלם – היא ירושלים של ימים יבואו. וכאשר אברהם (אז עוד אברם) חזר ממסעו, לפדיון שבויים, לשחרור אחיינו לוט, הוא עבר דרך העיר שלם, ושם פגש את מלכיצדק. אשר קיבל את פניו בלחם ויין. לצד אזכורי דמותו במקרא, השם מלכיצדק מופיע בין היתר גם בספר האלכימאי של פאולו קואלו כדמות אניגמטית.

איזה סופרים מהווים השראה לכתיבה שלך?

שאלה כיפית! אני מאוד מאוד אוהב לדבר על ספרים שאני קורא. ויש לי עניין כזה, שאני נתפס לסופר, או סופרת, ופשוט קורא בבינג' כל מילה שכתב. בשנים האחרונות זה היה, ומתנצל על הבנאליות; בעיקר עם מישל וולבק, פול אוסטר, סרחיו ביסיו וסטיבן קינג ועם ספרי המתח של ג'י קי רולינג (סדרת המתח שנכתבה בשם העט רוברט גלבריית').

אבל בהיבט של השראה לחיים, שינוי, תפיסת עולם, אני חושב ש"מנוס מחופש" של אריך פרום ו-"העולם של אתמול" של שטפן צוויג הם ספרים בה הידיעה, שהשפיעו עליי עמוקות כאדם. גם כתבי ג'ורג' אורוול כמובן. אבל אני ורסטילי בקריאה, אני נע בין ז'אנרים (חוץ מספרי עזרה עצמית שפחות מדברים אליי), ואני שוקע בשמחה לתוך ספרים טובים.

כמה ספרים יוצא לך לקרוא בחודש בממוצע?

אני קורא 5-6 ספרים בממוצע בחודש. לפעמים יותר כשאני קורא נובלות קצרות, או ספרים יותר קלילים כמו מותחנים, או בחופשות.

באופן אישי, אני כבר הרבה שנים בלי טלוויזיה בבית ממקום של בחירה. ולא רואה סדרות או סרטים. ולכן כל הפנאי שלי מושקע בקריאה ואני שמח על כך. ואני גם הולך כמעט תמיד עם ספר בפאוצ' שלי, בתיק, או קורא באתר עברית. אני משתדל לנצל כל רגע פנוי לקריאה: בהמתנות שונות ומשונות מסופר ועד תור לרופא. תמיד להיות עם ספר, מבחינתי זו ההתנגדות הכי אפקטיבית לכל מה שמרעיש, מציק ומנסה לגנוב את הדעת במהלך היום והחיים.

כמה זמן לקח לך לכתוב את הספר?

אם אני לוקח בחשבון, את כתיבת הראשי פרקים, תכנון הספר (אני תמיד מתכנן את הספרים שלי מראש את כל הפרקים, מההתחלה וגם יודע את הסוף לפני שמתחיל לכתוב), ועד לשלבי העריכה המפרכים - אז שלוש שנים. הכל ביחד.

ועוד שנה וקצת שחיכינו שהוא יצא בגלל העיקובים, האובייקטיבים, של השנה וחצי האחרונות בישראל, שאילצו את ההוצאה לאור לחכות.

עשית תחקיר בשביל הספר? תוכל לספר על התהליך

בטח! כתיבה של ספר שנוגע בדיסטופיה, ופנטזיה, לצד מתח אגב, שזה אהבה גדולה שלי ואני לא מוותר על האלמנטים האלו, דורשת ה מ ו ן תכנון.

רק מלאכת התכנון של מלכיצדק, יצאה כמעט 10 אלף מילה. כל הפרקים, הדמויות, האוכל, בעלי החיים, המרקם הדמיוני, הבדיוני, כל מה שהפך לעולם של מלכיצדק.

אחרי שסיימתי לתכנן, ישבתי לכתוב את כתב היד עצמו, ובניתי את הפרוזה.

איך אני אסביר? זה כמו להכניס נשמה למבנה. לגולם. יש יסודות, יש שלד, יש צורה, אבל צריך חיים. להנשים את הדפים. וזה החלק הכי מהנה מבחינתי, לשקוע לתוך העולם של הכתיבה. ואז אני רואה הכל רץ מולי כמו בסרט, ממש מול העיניים.

מבחינתי, האישית, אני הלכתי במלכיצדק עצמה בשנת 2150, צעדתי שם במדבר העד, ונשמתי את האוויר המלוכלך, בבוץ, בחולות הטובעניים, ריחפתי בבניין הבורח ושקעתי לתוך ההזיות המדבר.

ומה עוד תהליך הכתיבה כלל?

לאחר שיש נשמה וחיים בתוך הדפים, אז השלב הבא, השלישי למעשה הוא עריכות עצמיות אינסופיות. עשיתי לבד אולי 15 סבבי ליטוש שלי, בכלל לפני שניגשתי לשלוח להוצאות.

האמת שגם אחרי זה, כשסיימתי לא רציתי לשלוח לשום מקום. וחשבתי כמיטב דרכי לגנוז. למזלי רעייתי המדהימה, קארין לא ויתרה לי. ואמרה לי די לגנוז. עשרים שנה אתה נמנע מלנסות. מספיק. יאללה תשחרר. והנה לכם מלכיצדק.

כמובן, וחשוב לציין, שאוריאל קון המוציא לאור והעורך של תשע נשמות, עם כל הצוות הנפלא שלו, עשה איתי עבודה מאומצת וסופר מקצועית, של כמה סבבי עריכה, ליטוש משובח, והמון קרדיט מגיע לאוריאל על התוצאה הסופית. הוא מקצוען אמיתי ברמות הכי גבוהות שיש, ואני מודה ושמח על כך שהייתה לי הזכות להוציא בהוצאת תשע נשמות. להיות בבית ספרותי מקצועי, זה כל כך חשוב!

איזו סצנה הכי נהנית לכתוב? איזו סצנה היה לך הכי קשה לכתוב?

ננסה לא לעשות ספויילר, אבל הסצנות של הפנטזיה, במדבר העד, היו כיפיות בטירוף. וזה עובר אגב, כאילו בכתיבה, מה שאתה מרגיש כשאתה כותב זה יוצא ישר לקורא. אז הסצנה של המפגש עם הקשיש מתחת לאדמה במדבר, במן עולם משובש כזה שהוא חנות עתיקות משוגעת, היה מהנה מאוד. קצת תחושת עליסה בארץ הפלאות כזה, נטו כיף.

לגבי הסצנה שהייתה לי קשה לכתיבה, אני לא אהרוס את המתח, אז לא אגיד איפה ומה. אבל הקושי לא היה ביצירה, אלא יותר בהתמודדות, ברגעים קשים של הגיבור, של הדמות המרכזית, ומתוך זה, גם לי קשה נפשית לשאת איתה את הכאב שלה - אולי מהזדהות יתר. פשוט, כשאני כותב אני נשאב עמוקות, לתוך הטקסטים, לנפשם של הדמויות – ולכן לדוגמא: כשעצוב לדמות, אז גם אני עצוב. וזה מה שקשה.

איך בחרת את השמות לדמויות?

לגבי הבחירה. אני אתן טיפ לכותבים, שאותו דווקא למדתי בעולמות הפזמונאות. כשאתה או את הולכים על שפה מסוימת, גבוהה או נמוכה, שבורה, או שלמה, או קונספט אז צריך להיצמד אליה. וכשאני אומר להיצמד, אז זה אומר באופן הכי קפדני שיש.

כי זה מה שמייצר את האמינות. ולכן היה לי קו מסוים, שהבנתי שהוא מלכיצדק, ופשוט נצמדתי אליו. וזה היה החלק העמוק של תכנון הספר, לייצר שפה אחידה. בשמות, במקומות, וזה נכון גם לדמויות. ואם מתכננים את הספר טוב, הרבה יותר קל לכתוב אותו. אגב בסופו של הספר יש מפתח שמות, מושגים ומקומות שעושה גם סדר בעניין.

אתה מרגיש שהכתיבה שלך השתנתה לאורך השנים? אם כן, באיזה אופן?

כן. אני נאמן לעצמי במיליון אחוז. כבר לא מחפש להיות חייט שתופר שירים לפי מידה, או לרצות איזה קורא דמיוני או ממשי, כמו שהיה לי בשנים הראשונות של כתיבה בעיתונות. אני כותב בסגנון שלי, האותנטי, המקורי שלי, שכמובן בכנות, הוא סך השפעותיי וחוויתי והתגלגלות חיי – ופחות עושה חשבון למה יגידו.

ציטוט אהוב מספר?

זה משתנה כל כמה שנים. אבל עכשיו זה מישל וולבק מתוך "סרטונין". והציטוט הוא:

"האם יכולתי למצוא את אושרי בבדידות? אני חושב שלא. האם הייתי מסוגל להיות מאושר באופן כללי? שאלות מהסוג הזה, אני חושב, עדיף לא לשאול".

מה אתה מאחל לעצמך?

בריאות, בריאות ובריאות, וכמה שיותר זמן עם המשפחה, אשתי והילדים והחברים הקרובים.

יש לך מה להגיד לחברי הקבוצה?

המון!! יותר מדי אפילו. אבל נשפוך מהלב.

מלכיצדק לפני הכל הוא ספר שעוסק במה יקרה בעולם שאין בו קריאה, כי הקריאה אסורה. הקריאה היא עברה חמורה. ורוב האנשים אנאלפביתים. מכוונת מכוון. וכשכתבתי את זה, היה בזה משל על החברה כיום.

חשבתי על התקופה שלנו. כשאנשים בוחרים מרצונם, ממודע, לוותר על הקריאה בשביל עוד זמן מסך מיותר, כאילו חסר לנו מסכים עם כל הסמארטפונים המשוכללים, והריאליטי, ומיליון שעות ברשתות החברתיות ועוד ג'אנק. וכתוצאה מכך: אנשים מאבדים את היכולת לקרוא, לא כי הם לא יכולים לקרוא, כי הם מוותרים עליה מרצון. וזה מעציב.

ולי כאדם שאוהב בכל נימי נפשו, את הקריאה. אבל לא רק אוהב, מאמין ביכולת המופלאה של קריאה לשנות חיים ולהשפיע על אנשים ! מסיבה פשוטה: כי אין חוויה יותר עמוקה בעיני, בתרבות, בפנאי, בהעשרה, בהשכלה. מקריאה.

וכשלא קוראים תחשבו על זה, השיחות חוזרות על עצמם, המחשבות חוזרות על עצמם, האדם מתרוקן מתוכן מבחירה. מאבד משהו בעצמו. ולכן, לסיכום החפירה: אתן שקוראות ואתם שקוראים, אתם חוד החנית, ואתם\ן עושים לא רק חסד עם עצמכם, אלא גם עם העולם. כי עולם של מחשבה, קריאה, תובנה, תרבות ועומק הוא עולם טוב יותר.

ואם תרמתי ולו במעט, בספרי מלכיצדק. אז עשיתי את שלי.