ראיון עם טלי כהן שבתאי

טלי כהן שבתאי | ירושלים | משוררת

כתבה את הספרים:

בסבך השחור נמהל ארגמן: שירים (תל אביב: גוונים, 2007) מהדורה דו-לשונית בעברית ואנגלית (Black thicket contaminated with woman's crimson)

תגר: שירים ופואמות (תל אביב: ספרי עתון 77, 2012) מהדורה דו-לשונית בעברית ואנגלית (Protest: poems)

תשע שנים ממך: שירים פואמות ורשמים (תל אביב: ספרי עיתון 77, 2018) מהדורה דו-לשונית בעברית ואנגלית (Nine Years From You)

אישה כמוני (תל אביב: ספרי עיתון 77, 2023) מהדורה דו-לשונית בעברית ואנגלית (A Woman Like Me)

אני הילדה שלך, אבא (תל אביב: ספרי עיתון 77, 2025) מהדורה דו-לשונית בעברית ואנגלית (I'm your daughter, Aba).

שלום טלי וברוכה הבאה לפינה שלנו! לאחרונה יצא ספרך ״אני הילדה שלך, אבא״. תוכלי לספר עליו?

הספר הזה צמח מתוך תהליך אבולוציוני טבעי לחלוטין כהמשך ישיר לייעוד שלי. אני לא “מוציאה ספרים”, אני חיה אותם. וכשספר מסתיים, הבא כבר מבקש להיכתב. זו לא גחמה ולא פרויקט חד־פעמי; זו התמדה, זו משמעת, זו דבקות.

הפעם קיבלתי כמה החלטות חדות וברורות. ראשית, הספר איננו דו־לשוני, בניגוד לספריי הקודמים. רציתי ריכוז. עברית בלבד. עומק אחד, קול אחד, לא פיצול.

שנית, גזרתי על עצמי ריסון צורני: כל שיר עד עמוד אחד בלבד - שירה קצרה, מדויקת, דחוסה. עמוד סטנדרטי בספר הוא כ־23 ס"מ גובה, ובתוכו טקסט שאינו גולש מעבר למסגרת אחת. זה היה אתגר מודע.

במה שירי הספר נוגעים?

בשירים אני מביאה את עצמי באופן בלתי מתפשר: כבת, כאישה וכמשוררת, מתוך חשיבה הגותית ומחושבת והבחנה חדה מחדשת ומחודשת על הפרינציפ שעל פיו תופעות, דפוסים והחיים עצמם מתנהלים. זה בא נחרצות לידי ביטוי במבנה השירתי שלי. הספר מעניק מקום לדמויות חריגות, לסביבות שוליים, ולמפגשים אנושיים שהתרחשו בזמן כתיבתו - לצד דמויות וקשרים שפסקו.

בזכייה בפרס מטעם אח"י על ספר זה כתבו עליי שאני נחשבת ל“מלכת הפואמות”. זה תואר שמסביר היטב את הנטייה שלי בעבר - שירים שלי שהתפרסו לעיתים על פני שלושה עמודים ויותר, פואמות במלוא מובנן. דווקא משום כך, הספר החדש שלי הוא מהלך הפוך: צמצום במקום התרחבות. עוצמה דרך ריסון.

אבל יותר מכל - לב הספר הוא אבא. היה לי ברור שהמושא יהיה אבי. לא כרעיון מופשט, אלא כאדם, כנוכחות, כציר חיים. השם לא נבחר במקרה; הוא נבע משיר יקר מאוד לליבי, שיר שהוא ליבה פועמת.

בשיר: “עשור מאותו יום, אבא” (עמ' 32–33), אני כותבת:

“אבא,

אני הילדה שלך.

הזמן מאיץ ואני מבועתת

מכמה הזמן קצר דיו לאדם בחייו

עד כי אדם הופך לזיכרון עצמו.”

ובהמשך, אני שבה אל הקול הילדי, הפשוט, החשוף ביותר:

“ואז, רק קולי הילדי מבקש לומר לך בעגה פשוטה: אבא,

אני רוצה למות לצידך.

שלעולם לא תצטרך לעזוב.

אני הילדה שלך, אבא.”

השיר נחתם ב־10.9.23

למעשה, יש דיאלקט מתמשך וקיים בחיי ובשירתי של יחסי בת-אב מספרי הראשון ועד הספר הזה. האב הוא השראה דומיננטית, רחבה, מכובדת - נוכחות שנפרסת על כל הרבדים של חיי, לא רק בשירה.

עם זאת, חשוב לי לציין כי על אף שהספר נכתב כמחווה-Tribute/לאבי, הוא אינו מתמצה רק במערכת היחסים הזו. התמות שבו מגוונות ורבות־פנים, והספר פונה אל מנעד רחב של חוויות אנושיות, כך שהוא מבקש את דרכו אל קהל קוראים רחב ובוגר.

תוכלי לספר לנו על הכריכה של הספר?

בניגוד לספרים הקודמים, שעל כריכתם הופיעו פניי הבוגרות, בחרתי בתצלום שלי כילדה בת שלוש בערך - אולי אף פחות. זו בהחלט “הילדה של אבא”. יש זיקה ישירה בין הדימוי לבין השם. בין המבט הילדי לבין ההצהרה.

במה עוד הרגשת שהספר הזה שונה מהספרים הקודמים שכתבת?

הלך הרוח שלי עם צאת הספר הוא מהוסס וקריר יותר משהכרתי בעבר. יש בו מידה של ריחוק: אני נוכחת, אך איני מתמסרת כליל. אני מותירה מרווח - שמץ של ספק, נימה של התגרות שקטה, ואיני מביאה את עצמי במלוא הטוטאליות שאפיינה את ספריי הקודמים.

הדבר ניכר גם במחוות הקטנות שסביב הספר: איני מחלקת עותקים כפי שנהגתי בעבר, למעט לאבי ולאמי, ואיני כותבת עוד הקדשות. נדמה לי שהיצירה מבקשת לעמוד בפני עצמה.

מסיבה זו אף היססתי אם להשיב על הראיון הזה. עלתה בי המחשבה להניח לספר להתקיים לבדו, ללא תיווכה המתמיד של היוצרת. מי שחפץ בו יפגוש בו בדרכו.

אולי זהו השינוי שחל בי: בשירים עצמם אני עדיין נותנת מעצמי, אך מחוץ להם אני שומרת מרחק מסוים, ומאפשרת ליצירה לשאת את עצמה.

שירה היא משהו שיוצא מהלב. ובכל זאת, האם השירים עוברים שיכתובים ושיפוצים? מטעמך, או מטעם עורכת ספרותית?

נוהגים לומר ששירה יוצאת מן הלב. אינני מקבלת את הדימוי הזה. עבורי השירה איננה דמוי איבר, אף על פי שזה מאוד פואטי כמטאפורה - היא אנטומיה שלמה; היא רמ״ח איבריי. ואם כבר מבקשים לעגן אותה בפיזיולוגיה, באותה מידה אפשר לטעון שהכתיבה יוצאת מן הירך שלי - ואף להסתכן בהרמת גבה ובאסוציאציה פסיכוטית. אין לי יראה מפני ההגזמה; יש לי יראה מפני הקלישאה. הדימוי איננו העיקר. ההוויה היא העיקר.

מגיל שש אני כותבת. אני לא ממששת פיזית את ליבי כדי לאשרר מקור. אינני זקוקה להוכחה אמפירית לצוהר שממנו אני שואבת. השירה איננה נקודה בגוף, היא פרישׂה ריבונית. אני מביטה במראה ורואה שירה: בשדר העיניים, בעוויות הפנים הנתפסות בחטף בבואתן במראות, ובהתעבות הגבות שלי, שוב ושוב, עד שהן מתכנסות אל אותו קו כן, חשוף, בלתי מתווך. שם היא. לא כאנקדוטה רגשית, אלא כמהות.

ולשאלת השכתוב והעריכה - אינני חושבת במונחים של “שיפוצים” או “שכתובים”, כשפת שאלתך. אלו מונחים מכניים, טכניים, זרים לשירה שלי שכבר כינו אותה עוד בספרי הראשון כ"שירה שכפופה לכללי משחק משל עצמה". אני אינני משפצת שיר; אני מכריעה אותו. לעיתים טיוטה נותרת כפי שנולדה; לעיתים אני שבה אליה, מעבדת, מזקקת, מדייקת, עד שהיא מגיעה לצורתה התמציתית והמדויקת לשביעות רצוני - עד לבואו של הקתרזיס (קתרזיס בר קיימא ולא המצאה). אז אני יודעת שזו שריקת הסיום. זהו תהליך פנימי, מהותי, ביני לבין הטקסט. ללא גורם חיצוני. קרי: ללא בן־אדם אחר.

באשר לעריכה ספרותית, בעיניי מובן מאליו שהשירה שלי היא שירה שלי. כך התחלתי וכך אני ממשיכה. זה טבעי לי כמו נשימה, אך בניגוד לנשימה - זו בחירה. הקול המתפרסם הוא הקול שנכתב: בלעדי, בלתי מתפשר, בלתי ניתן למיקור־חוץ. אינני מעבירה את שיריי דרך יד אחרת שתלטש או תשכתב. אני לא יכולה להיות משוררת שמפקידה את לשונה בידי אחר ולוותר על ריבונותה.

כל יוצר ויוצרת פועלים על פי אמונתם; זו אמונתי. מן הכתיבה ועד הפרסום - האחריות והסמכות אצלי בלבד. לשאול אם עריכה ספרותית היא אופציה עבורי מעיד, לכל הפחות, על אי־היכרות עם סוג המשוררת שאני.

כך אני נותרת נאמנה לעצמי, בשירה כפי שבחיי. זו איננה רק אידיאולוגיה מוצהרת; זו פרקטיקה.

מה אנשים תמיד אומרים לך או שואלים אותך כשהם מזהים אותך?

קודם כול - זיהוי הוא לא הישג. הוא לא תעודה ולא דירוג. ובכל זאת, אנשים מזהים. או לפחות בטוחים שהם מזהים משהו.

אני מודעת מאוד לנוכחות שלי. אני יודעת מה אני משדרת כשאני נכנסת לחלל. יש בי איפוק חד, כמעט טקסי. פאסון שלא מתנצל ולא מתרכך כדי להנעים. רשום לי על המצח - לפנות אליי בכבוד. לא בחביבות יתר, לא בטפיחה על השכם, לא בסקרנות חטטנית. יש דרך אחת לפנות אליי, והיא דרך של מרחק מדויק. אני לא מתקרבת סתם, ולא מאפשרת התקרבות סתמית.

אני לא יכולה לדבר בשם אחרים, אין לי מושג מה עובר להם בראש. אני יכולה רק לתאר את הסיטואציה: כמעט בכל יום מישהו נעצר, בוחן, ואז אומר - “וואי, את ממש דומה ל…” ואני "חוסכת" לו את המאמץ: "פרידה קאלו".

יש בזה משהו משעשע מאוד. עוצרים אותי כדי לזהות מישהי אחרת. כאילו אני בבואה, לא מקור. ואני? אני עומדת שם, זקופה, מודעת היטב לעצמי, ולא מתערערת. הדמיון לא נוגע בי - הוא רק מדגיש עד כמה המעטפת שלי חזקה. אני שומרת בקפדנות על סימני ההיכר שלי. הם לא טרנד ולא גחמה. הם שפה. הם שריון.

כן, יש חציצה. כן, יש מרחק. זה לא נובע מקרירות אלא משליטה. אני משדרת איפוק, ריסון, אי־נגישות אלגנטית. לא כל אחד זכאי למגע, לא כל אחד זכאי לקרבה. מי שמזהה - מזהה. מי שמביט - מביט מרחוק.

האם מזהים אותי כמשוררת? ייתכן. אולי. אינני יכולה לענות בשמם של אחרים. אני לא נכנסת לראש של איש. אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: גם אם ניגשים אליי בגלל הדמיון ל־פרידה קאלו, הם נשארים מולי - לא מולה.

יש משהו אירוני בכך שהשירה שלי פועלת בשקט, בעוד שהנוכחות שלי מדברת בקול ברור. ובסופו של דבר, מי שפונה - פונה בדיוק הראוי.

מה שגרת הקריאה שלך? כמה יוצא לך לקרוא?

אני נזהרת מקלישאות, אך איני ממהרת לפסול אותן. לעיתים קלישאה היא פשוט אמת שהוכיחה את עצמה פעמים רבות כל־כך עד שהלשון התבלתה סביבה. לכן איני נרתעת מן האמירה הפשוטה – "ספרים הם אושר". או לכל הפחות הדבר הקרוב ביותר לאושר שאני מכירה. בחיי היומיום כאן בישראל יש חובות, עבודה ומטלות הכרחיות; אך לאחר שמולאו אלה, הזכות הראשונה על זמני הפנוי שמורה לקריאה. חד־משמעית. לעיתים גם במחיר ויתור על הנאות אחרות, שאינן משתוות לנחת הרוח ולחדוות הקריאה - אותו זמן שקט שבו אני נושמת את המילים ואת העלילות. הקריאה עבורי היא סוג של התיישבות פנימית בתוך שפה וסיפור; רגע של פיוס בתוך מלחמה.

יש בי גם חולשה מובהקת לספרים כחפץ ממשי. למראם, למגע הדפים, לריח הדיו והנייר. אני אוהדת מושבעת של עצם קיומם בעולם, ומודה על כך שהם נוכחים בחיי. אהבה זו איננה מופשטת בלבד, היא גם הלכה למעשה: בביתי למשל, הספרים אינם רק נקראים; הם תופסים מקום של ממש במרחב.

לאחרונה השקעתי בעיצוב הספריות בבית, ונעזרתי בנגר שהגביה את המדפים עד התקרה כדי לפנות מקום לספרים שעוד יבואו. יש ספרים שכבר ברור לי שהם מיועדים לקרבה - ספרים שנועדו להתיישב לידי לאורך זמן, להיקרא, להיסגר, ולהיפתח שוב.

השראת העיצוב לספריות הביתיות שלי באה, במידה רבה, מן הספרייה שבחנות הירושלמית הוותיקה “סיפור חוזר” ברחוב שמואל הנגיד 4. יש בה יחס מכבד לספר - לא רק כטקסט, אלא כחפץ תרבותי חי. אני אף מחפשת דרגשים מיוחדים לספריות שלי - אותם דרגשים שאופייניים לחנויות ספרים, לא סולם ביתי רגיל, שמאפשרים להגיע אל המדפים הגבוהים ולנוע ביניהם בגובה העיניים, כמעט כמו בין רחובות צרים של עיר עשויה כריכות ודפים.

באשר לכמות הקריאה - גם כאן אשתמש, במודע, במשפט השחוק: "הפסקתי לספור". במצב האידיאלי הייתי שמחה לקרוא שלושה או ארבעה ספרים עבי־כרס בשבוע (אני לא קוראת ספר של פחות מ300 עמודים). בפועל אני קוראת ככל שהחיים מאפשרים, אך הקריאה היא תמיד ציר קבוע סביבו מסתדרים שאר הדברים. אני עוקבת בדריכות אחר ספרים חדשים היוצאים לאור וקוראת המלצות מכל עבר.

איזה ספרים את קוראת? איזה סופרים?

בעבר נטיתי יותר אל ספרי עיון - אנתרופולוגיה, חקר דתות, הגות ואוספי ציטטות, שאהבתי כבר בילדות. לאחרונה מרכז הכובד של הקריאה שלי נע לעבר סיפורת, ספרות מתורגמת.

יש גם מחוזות ספרותיים שאני ממעטת לבקר בהם. איני נמשכת במיוחד לעולמות של מדע בדיוני, פנטזיה, קומיקס טרילוגיות וסיפורים קצרים. אין זו הכרזה עקרונית, אלא פשוט נטיית לב: אני מחפשת ספרות הפוגשת את האדם במישרין, גם כאשר היא עושה זאת בתחבולות סיפוריות.

מבחינת שפה, אני קוראת בעיקר ספרות מתורגמת, ושירה בעברית. לצד זאת יש לי חיבה מיוחדת לספרות משפטית. בתקופת לימודי המשפטים שלי מצאתי את עצמי קוראת פסקי דין לא רק כחומר לימודי אלא כמעט כטקסט ספרותי. במיוחד ריתקו אותי פסקי הדין של השופט מישאל חשין: הניב העשיר שלו, העברית הגמישה והחצובה, האנליזה החדה וההתבטאות הנוקבת והחריפה והאופן שבו הוא שזר מקורות מן המשפט העברי והספרות ההלכתית בתוך לשון משפטית מודרנית. היה בכך יופי לשוני ממשי. לא פעם חשבתי שיש בצורת ההתבטאות שלי משהו מן המתח המשפטי הזה - אותה דריכות כלפי מילה, אותה הקפדה על הבחנה מדויקת בין ניסוחים )גם למדתי תקופה משפטים).

בין הסופרים הקרובים ללבי היא הסופרת הפריזאית סינדוני גבריאל קולט. התוודעתי אליה בשנות העשרה שלי. אני מחשיבה אותה לתאומה נפש שלי. בנוסף, סטפן צווייג - סופר של תודעה, של נפש האדם בשעת מבחן. יש אצלו חדירה פסיכולוגית עדינה, אך גם דרמה אנושית חדה, כמעט ניתוחית. הוא יודע להעמיד דמות ברגע אחד מכריע - רגע שבו סדק קטן בתודעה פותח תהום שלמה. לצד הרגישות הפסיכולוגית שלו יש גם צלילות סיפורית נדירה ומשמעת לשונית מעודנת. הוא איננו רק מספר סיפורים; הוא חוקר של הרגע האנושי שבו הכול עלול להתערער.

ובכל זאת, לאחרונה מצאתי את עצמי נשאבת גם אל ספרי מתח - אך בעיקר אל כאלה שאינם מסתפקים בתעלומה בלבד, כגון: הסופר אלכס מיכאלידס, למשל, הוא מצליח לבנות מותחן פסיכולוגי שמערבב אינטלקט, פסיכולוגיה ומוטיבים מן המיתולוגיה היוונית; יש בכתיבה שלו הבנה חדה של דפוסי התנהגות אנושיים ומלאכת סיפור מדויקת מאוד. גם לינווד ברקלי יודע לטוות מתח עלילתי אפקטיבי, כזה שמפעיל את יצר הסקרנות של הקורא בלי לוותר על מבנה סיפורי מוקפד: אלו למשל שתי דוגמאות לסופרים שאליהם התוודעתי לאחרונה. אני בכל פעם מתוודעת לעוד ועוד סופרים חביבים מסוגת הפרוזה.

חשוב לי לומר שאיני קוראת ספרים מתוך נאמנות לרשימות רבי־מכר בלבד. אני קוראת אותם לעיתים, כמובן, אך באותה מידה אני מחפשת גם ספרים נידחים, חצי־נשכחים, כאלה שמסתתרים במדפים אחוריים או בהוצאות קטנות. הספרות, בעיניי, איננה מצעד פופולריות אלא טריטוריה רחבה שיש לשוטט בה.

ובכלל, אני מוקירה מאוד את מלאכתם של כותבי הפרוזה - הפרוזאיקנים. בעיניי יש משהו כמעט פלאי ביכולת לבנות עולם שלם במילים ולשאת בו את הקורא לאורך מאות עמודים. אני עצמי, לעומת זאת, מעולם לא הייתי טובה בפרוזה כי אני נוטה לתמצת. אני משוררת. ולכן אולי ההערכה שלי לפרוזאיקנים גדולה עוד יותר - מבט של מי שעומדת מן הצד השני של אותה מלאכה לשונית, ומכירה היטב את המשקל והסיכון שבכל מילה כתובה. בסופו של דבר, בין אם מדובר בשירה ובין אם בפרוזה, הכול חוזר לאותה אמונה יסודית: שהמילה הכתובה עדיין מסוגלת לברוא מרחב, ולהעניק לקורא מקום של ממש לשהות בו.

חלק מהספרים שלך הם דו-לשוניים, תוכלי לספר על זה יותר? איך כותבים שיר בשתי שפות שונות, בלי לאבד בתרגום משמעויות שונות, מצלולים או מקצב?

נמשכתי תמיד לאופק. זה לא דימוי ספרותי בדיעבד, אלא עובדה מוקדמת מאוד בחיי. בגיל שש-עשרה טסתי לבדי ללוס אנג'לס, בשנות התשעים - דבר שלא היה מקובל אז לילדה בכיתה ט'. התצלום הראשון שלי שם היה עם הומלס אפרו־אמריקאי בשדרות סנטה מוניקה, באזור של קהילת הלהט"ב. הוא נשא על גבו את כל רכושו. בעיניי זו הייתה תמונה של חירות מסוג מסוים - קיום מחוץ למוסכמה. בדיעבד אני מבינה שזה גם היה רגע מכונן באופן שבו אני עתידה להביט בעולם: אל החריג, אל הגבול, אל חיים שנמצאים מחוץ למסגרת המוסכמת, וגם אל החיים במדינה זרה.

אולי משום כך מעולם לא הייתה לי תחושת שייכות מובנת מאליה למקום שבו נולדתי. הזיקה הלאומית שלי חזקה מאוד, אך הזיקה האזרחית תמיד הייתה מורכבת יותר. אין בכך הצהרה פוליטית; זו פשוט עובדה ביוגרפית ונפשית. מחצית מחיי הבוגרים הוקדשה לשאלת השייכות וכתבתי עליה רבות: ביומנים, ברשמים, בספרים שלי ובעיקר בשירה. היא גם נוכחת בהחלטות חיים פשוטות מאוד: מגורים במדינות אחרות, קשרים עם תרבויות אחרות ועם סוג שונה של אנשים.

לכן כשאת שואלת אותי איך כותבים בשתי שפות, זו כמעט שאלה זהותית. שתי השפות שבהן אני כותבת הן אנגלית ועברית. העברית היא השפה שאמי נתנה לי; האנגלית היא השפה שהחופש נתן לי. אינני רואה בהן מערכת של מקור ותרגום. אינני מתרגמת את עצמי. כל שפה מחזיקה אזור אחר בתודעה שלי, ולכן גם שדה מוזיקלי אחר, מקצב אחר, מחשבה אחרת הלך רוח אחר לחלוטין. שיר שנכתב באנגלית איננו גרסה של שיר עברי, ולהפך. אלו שני מבטים שונים על אותה תודעה.

בספרי הדו־לשוני "תיגר - Protest" הדבר מודגש באופן מכוון. הספר מחולק לשני מרחבים לשוניים נפרדים. האנגלית נושאת את החופש - האפשרות לנשום מחוץ למערכת הציפיות שהעברית נושאת עמה עבורי. העברית, לעומת זאת, נושאת את תחושת הגלות. לא גלות היסטורית, אלא גלות פנימית, קיומית, מלחמתית והישרדותית. בגב הספר נכתב כי השירים מבטאים גלות ממשית ונפשית וכי המילים עצמן הן המעשה. זה איננו ניסוח ביקורתי בלבד; זו גם הצהרה פואטית על המצב שבו השפה איננה רק כלי, אלא מרחב קיום.

גרת בישראל, באוסלו שבנורווגיה ובשיקגו שבארה״ב. כשגרת בנורווגיה, התפרסמת שם כמשוררת יהודייה. איך הייתה החוויה הזו? איך התייחסו אליך?

גם החוויה בנורווגיה, כשגרתי באוסלו והתפרסמתי באופן ראוי לשבח במדיה הסקנדינבית ובפרט הנורווגית: בראיונות, בהתדיינויות למשל על דפי עיתון פופולרי עם סופר הספר "עולמה של סופי" – יוסטין גארדר, הקראות שירה מידי ערב, כמשוררת יהודייה, הדגישה את הפער בין הזרות לשייכות בחיי, כי שם הרגשתי הכי בבית. מבחוץ הזהות שלי נקראה בצורה חדה ופשוטה יותר: יהודייה משוררת. לא הייתי צריכה להסביר את עצמי בלא מעט דברים שבישראל מתבקש הסבר וזיקה כלשהי לקונבנציה. הקריאה הייתה ישירה, לעיתים סקרנית מאוד, ולעיתים גם נדיבה. במרחבים כאלה הטקסט קודם לביוגרפיה המקומית של הכותבת. זהו מצב שמאפשר לשירה להישמע ללא רעשי הרקע שמצטברים סביב יוצר במרחב שבו הוא נולד.

בסופו של דבר, אינני מייפה מציאות ואינני מכערת אותה בכוונה. אני מתבוננת בדברים ובאנשים כפי שהם נראים לי ומיטיבה לכתוב או לומר זאת ישירות. שנים רבות אימצתי את הפתגם - "אין נביא בעירו ובביתו" שנים הייתי חותמת על ספריי בשם העט – "עיר זרה" ואם עכשיו אני צריכה להשתמש באמירה או משפט או פתגם, אחליף אותו במשפט שאומר הכל - "איש לא העז געת בה".

להיות זרה בארץ לא מוכרת זאת אופציה קיימת וכולי תקווה שתתקיים גם בהמשך חיי.

מה המיתוס שצריך לדעתך לשבור בדחיפות על משוררים?

יש כמה מיתוסים שמוטב לי להניח להם, אך שניים אשתף במיוחד. הראשון הוא ההשוואה המגוחכת בין הוצאת ספר להולדת ילד - אנלוגיה פשוט לא נכונה.

השני נוגע להגדרה עצמה:

לא כל מי שמכנה את עצמו משורר הוא אכן כזה. למדתי זאת בפרט ובמיוחד מהמשורר האהוב עליי שעודנו בחיים - Oystein Wingaard wolf , משורר החי באוסלו, בסוף שנות השישים לחייו, חצי יהודי וחצי נורווגי, חבר, איש שיח, מחזר, ידיד ורע קרוב מזה למעלה משני עשורים. כאשר שיבחתי אותו לאחרונה ואמרתי לו בשיחה בינינו -"אתה המשורר הכי טוב..." הוא קטע אותי וענה לי -"טלי, יקירתי, אני לא משורר, אני כותב שירים". וזה ראוי ומדויק יותר לכתוב את התשובה שלו גם באנגלית – "Im not a poet, Im a songs writer". ואז הבנתי שאני מעכשיו אקרא לעצמי "כותבת שירים" ולא "משוררת".

דווקא העניו והאמיתי לא שש להגדיר את עצמו. ויש לשבור את המיתוס הזה, או להמשיך להאמין בו, כרצונכם.